מנסרות. נשברות. שולחות קרני אור לזוויות מנוגדות. צבעים, קשתות, נקודות עלומות, מתעתעות, רוקדות קופצות מול העין. אותו אישון חור שחור, בודק, מכיל, רואה, לא מבין שזה רק חלק קטן ממרחב שלם. קווים ישרים נראים אלכסוניים, עיוותים משתנים וזזים, גלים, נקודות מתרחבות-מצטמצמות. ראייה משחקת איתנו, רוקדת במשחק התעתוע, צוחקת מאחורי אותה גלימה בלתי נראית, עוטפת את עצמה באמת ובשקר, הופכת אותן לזהות אחת, עלומה, אשלייתית.

אנחנו חיים בתוך מנסרה אנושית, מתבוננים זה בזה דרך שברים, זוויות, השתקפויות. כל אחד רואה משהו אחר, כל אחד משוכנע שהאור פוגע אצלו בדיוק, שהוא מבין. אבל האור מתעתע בכולנו. אנחנו מתבלבלים בין השתקפות למציאות, בין זוהר לבהירות, בין מה שנראה למה שמתרחש באמת. אנו מאבדים את  הפרטים הקטנים, הפנימיים, אלה שאי-אפשר לראות בעין. הראייה הפכה לסוג של אמת. אנחנו מאמינים למה שאנו רואים. אבל מה זו אותה ראייה? חושפת את החיצוניות לראווה ואת הפנים היא משאירה בערפל.

קראתי. טקסט שהשאיר בי חותם. מלווה אותי, במילים שלו, פשוטות, דווקא בעולם שמצפה ומעריץ גדולות. 

‬‮"‬זוהי‭ ‬קריצה‭ ‬מהממת‭ ‬של‭ ‬המורה‭ ‬לתלמידיו‭ ‬ולקוראיו‭ ‬המעריצים‭ ‬לאורך‭ ‬דורות‭. ‬הרמב"ם‭ ‬עצמו‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬משוחרר‭. ‬הרמב"ם‭ ‬שובר‭ ‬בעבור‭ ‬קוראיו‭ ‬את‭ ‬המיתוס‭ ‬של‭ ‬עצמו‭. ‬הוא‭ ‬משמש‭ ‬כמורה‭ ‬דרך‭ ‬להשגחה‭ ‬ולשחרור‭ ‬אך‭ ‬הוא‭ ‬עצמו‭ ‬אינו‭ ‬מושגח‭ ‬ואיננו‭ ‬משוחרר‭. ‬בניגוד‭ ‬לגורו‭ ‬שזכה‭ ‬להארה‭ ‬ומנחה‭ ‬את‭ ‬תלמידיו‭ ‬להגיע‭ ‬למעלתו‭. ‬הרמב"ם‭ ‬איננו‭ ‬רואה‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬כמי‭ ‬שהצליח‭ ‬להגיע‭ ‬למעלה‭ ‬העליונה‭…‬אלא‭ ‬מודה‭ ‬שהוא‭ ‬צועד‭ ‬איתם‭ (‬עם‭ ‬תלמידיו‭) ‬באותה‭ ‬דרך‭ ‬עצמה‭. ‬הוא‭ ‬איננו‭ ‬מצהיר‭ ‬שיש‭ ‬להגיע‭ ‬עד‭ ‬אליו‭ ‬אלא‭ ‬מציע‭ ‬ללכת‭ ‬איתו‭ ‬יחד‮"‬‭ ‬

(סודותיו‭ ‬של‭ ‬מורה‭ ‬הנבוכים‭, ‬מיכה‭ ‬גודמן)‬

עצרתי. לנשום את המילים, לשאוף אותן לתוכי. להבין את המשמעות העמוקה של מישהו שהיה גדול מספיק כדי לאפשר לאחרים להרגיש, את אותה תחושת נערצות. אך דווקא מתוך גדלותו הייתה בו ענווה אדירה לתת יד לתלמידיו, לומר להם, בפשטות וכנות, אני גם בדרך. 

החיים בעולם מוחצן, עולם בו אשליות מערפלות את המבט. משאירות אותנו באי וודאות. מה שרואים מכאן לא באמת מספר על מה שמתרחש שם, בפנים, בתוך, במעמקים שלנו.

יש רגעים בהם הדרך מתערפלת, האור מתפזר, קווי הגבול מיטשטשים. הדברים נעים באותו מרחב של צעדים, של חיפוש. גם מי שמאיר – מתהלך לפעמים בחושך.

ואנחנו, בתוך כל זה, מצפים. מצפים ממי שמדבר על איזון להיות מאוזן תמיד, ממי שמחנך לבריאות לאכול נכון, ממי שמדבר על אמונה לא לפקפק. קשה לנו לראות מדריכת כושר שאינה רזה, דיאטנית שלוקחת ביס ממשולש פיצה, מנהיג מבולבל, רב שטועה.

בעולם הזה של מראות ותעתועים, אנחנו שוכחים לרגע שהם אנשים – שגם המוארים ביותר הולכים לפעמים בתוך צל, נעים בין הבנה לתהייה.

יש מי שמכוון את הדרך לאחרים, אך גם הוא עצמו מחפש. אולי דווקא בזה טמונה הגדולה – ביכולת להאיר, גם כשלא הכול מואר.

‮"‬שפעמים‭ ‬האמת‭ ‬מבהיקה‭ ‬לנו‭ ‬עד‭ ‬שאנו‭ ‬חושבים‭ ‬אותה‭ ‬לאור‭ ‬יום‭, ‬אחרי‭ ‬כן‭ ‬החומרים‭ ‬וההרגלים‭ ‬חוזרים‭ ‬ומסתירים‭ ‬אותה‭ ‬עד‭ ‬שאנו‭ ‬חוזרים‭ ‬להיות‭ ‬בלילה‭ ‬אפל‭… ‬משולים‭ ‬אנו‭ ‬אפוא‭ ‬למי‭ ‬שהברק‭ ‬מבריק‭ ‬לו‭ ‬מידי‭ ‬פעם‭ ‬בלילה‭ ‬אפל‭ ‬מאוד‮"‬‭ ‬

(מתוך‭ ‬הפתיחה‭ ‬למורה‭ ‬נבוכים)

האדם, מטלטל בין הצללים לאור. הוא לא קו ישר אלא מרחב מתנדנד, זז, שואף, מחפש. התנ״ך מלא באנשים כאלה; לא מושלמים, לא חד-ממדיים. הם נופלים וקמים, בונים והורסים, חומלים וכועסים. לא מספרים לנו עליהם כדי להאדיר אותם, אלא כדי להזכיר שגם הגדולים, גם הקדושים, גם הנבחרים – הולכים בדרך. גם הם מתבלבלים באור, גם הם מאבדים אותו לרגע. והאור הזה, כך אני חושבת, הוא לא הבזק אחד שמאיר את הכול, אלא תנועה. הוא נופל עלינו מזוויות משתנות, מחזיר השתקפויות שונות, משנה את גונו לפי העומק שממנו אנחנו מביטים.

האדם הולך. לא נמדד, לא מושלם – רק צועד בדרך.

דווקא מתוך החוסר מושלמות, מתוך אותה כנות פשוטה, אמיתית וטהורה, יש דרך בהירה. צלולה. מודעת. דווקא שם אין מסכות, אין כיסויים, אין תעתועים. היא עומדת שקטה ודוממת, מלווה את האדם כמו עמוד ענן במדבר, במקום שבו אין שבילים, אין דרכים, ורק אופקים רחבים של חולות. האמת להבין שאנו מורכבים ממידות משתנות, קצביות, נמדדות. הדעות, האמונות, המחשבות. ובכל יום מחדש יש לנו אפשרות לבחור. זה היופי, וזה גם הקושי.