נמלים על חול, נושאות פירורים. כבר הייתי שם, בסצנה הזו, עוקבת במשך שעות אחרי נמלים.   שוק. עם המון אנשים עוברים. והיא שקופה.

עזבתי את הכפר כשהייתי ילדה, בידי מזרן ים כחול, יד שרוטה מסברס קוצני, ופנס קטן שנגמרה לו הסוללה. לא זוכרת אם הבטתי לאחור. הליפתא נשאר

הודו נשמעה לי תמיד צבעונית ורועשת מידי בשבילי, היא הייתה אצלי מחוץ לתחום, עד שדבורי הופיעה. היא רצתה שאתן גיחה קצרה להודו, לטוס חזרה לעבר,

ראיתי אותה, אי של טבע בתוך ים אורבני. סימנתי אותה על המפה כמקום שצריך להיות בו, אבל היא נותרה שם רק מסומנת. עד לתחילת השנה,

זה קרה לפני 5 שנים, כשהבלוג שלי עלה לאוויר, עוד בלוג, שלא ידעתי מה אכתוב בו אבל פתחתי כי בעלי נתן את הרעיון ואני אמרתי

להתנדנד. גבוה גבוה. קרוב לכוכבים, כמעט בירח. להרגיש את הרוח הקרה, מעיפה את השערות, ולרגע אחד או כמה לחזור להיות ילדה. ילדה של נדנדות, מגלשות,