זה קרה אי שם בשלהי מאי של אלפים ושמונה עשרה. סתם חודש רגיל ושירי כהן פתאום צבעה לי את השגרה הקייצית באיורים משורטטים במכחול של

הפעם זה שונה. אמרתי לעצמי. זה לא מה שהכרת עד היום. מדובר ביצירה ספרותית יוצאת דופן. יצירה משולבת שבוחרת בכל פעם תכונה אחרת, רגש, ערכים,

בצילום ספר יש משהו מרגש. אני עוברת יחד עם המחברת את תהליך יצירת הספר. וכל שלב מרגש אותנו יחד ומקדם אותנו לתוצאה הסופית. חוי לב

איציק יוצא מהחדר, פניו אפורות."מה אתה חושב?" העיניים של אתי נפוחות, רטובות."זה גרוע. אני חושב שהיא באמת השתגעה.""אל תסמן כך, איציק!" הידיים של אתי זזות

זה נראה רחוק, אבל אלו היו הסבים, הסבתות שלנו, גם דודים שהיו שם, חיו בזמן אחר. במקום שונה. אי שם בשנים שבהם מכונת ההרג המפלצתית