אופיע שוב על החוף. קצת מעומעמת. אצא אל רצועת החול שטופת השמש. כאילו מעולם לא ביקרתי במעמקים.

תאריך: 15.06.24

20 תגובות

זו שרוקדת על החוף

היא לועגת לי שוב,

במבט אחד וחיוך מגחך היא מטביעה לתהום את כל אותן אמונות קטנות שאספתי בדמע יום אחר יום. לרגע אני מחזיקה חזק, נאחזת בקיר דמיוני של כוח, תופסת בזיזי ברזל שהיו שם עבורי מחזיקים אותי כשהרגשתי שאני הולכת ליפול. שפתי ננעלות, מרגישה את הזרם שפורץ ועולה ממעמקי הכאב.

אל תבכי. אל תבכי.

אני אומרת לעצמי. מהדקת את האחיזה. אבל לבת הכאב מבעבעת, ובתוך שניות געש הדמעות מתפרץ. הזיזים אינם מחזיקים אותי יותר, הקיר, אותה חומה דמיונית של כוח קורס בבום. ואני שוקעת, צוללת למעמקי האכזבה. נותנת לה לבעוט בי חזק בבטן. לועגת לי.

ואני פשוט

צ ו ל ל ת.

הסדקים מתרחבים, וגושי מלח יבשים הם אלה שמחברים ביניהם. קינצוגי של דמע, מלח וכאב. בכל פעם מחדש שזרתי בין הסדקים חוטים זהובים של אמונה. אספתי את השברים והדבקתי אותם בדבק של בטחון. אך כל חודש מחדש הלב הרעיד את הסדקים, נגח בהם, טלטל אותם. החוטים נפרמו, הדבק נחלש.

 

לכמה רגעים תנו לי להיות עם הכאב שלי.

הוא צולל אלי, יורד למעמקים. נוכח. בתהום. מבטו עוטף אותי, שקוף, צלול. הוא לא מבקש ממני למחות דמעות. הוא נותן לי לשבת באוקיינוס המלוח שיצרנו. הדממה והשקט הם היחידים שמדברים בלי מילים, נוכחים בהוויה. אני מתרפקת על הכאב, מניחה ראש על הסבל, מתעטפת ביגון. בקרקעית הלב אני מקופלת לתוך עצמי. והם. שם איתי.

כשהדמעות יתייבשו. הכאב ידחוף אותי למעלה, הסבל ישלח לי חיוך של תקווה, והיגון יחזיק אותי. יחד איתם אני אצוף חזרה. קרני אמונה יחדרו מבעד לחושך, יזרקו בי ניצוצות של אור. אופיע שוב על החוף. קצת מעומעמת. אצא אל רצועת החול שטופת השמש. כאילו מעולם לא ביקרתי במעמקים. הם לא ידעו מה היה שם. הם לא יבחינו בכתמי הדמע שטרם נספגו בי. הם ימשיכו לראות אותי,

זו שרוקדת על החוף.

 

  • כאילו מעולם לא ביקרתי במעמקים.

הם קוראים לזה המתנה. כי כך זה היה נראה להם הגיוני. אלה שלא מתקדמים הם הממתינים. אני בועטת במילה הזו, היא מתגלגלת לבור של חול ומים. נהפכת לעיסת בוץ. במקומה אני בוחרת במילה מסע. טביעות רגליים על החוף, ממשיכות עד לקצה האופק. איני יודעת היכן הסוף.

זה המסע שלי. שביל אישי שאני צועדת בו. אין לי זמן הגעה משוער. בדרך אני פוגשת באנשים, הם מקל הליכה, משקפת, מצחיה שמגינה מכוויות של שמש שורפת. הם הנשנושים המתוקים שבדרך. יש גם אחרים, האבנים שעליהם אני מועדת, הקוצים שדוקרים את עורי החשוף. הבוץ שבו אני מתבוססת, הצללים מהם אני מפחדת.

המסע שלי מלמד אותי הרבה על עצמי. על הקשר שלי עם מי שיצר ושרטט את השביל במיוחד עבורי. יש שם תחנות של כאב ותחנות של שמחה, יש שם מעידות ויש קפיצות. אני יודעת שיש הרבה שהיעד היה להם קרוב יותר, וכאלה שהמשיכו לצעוד

ולצעוד

ולצעוד

והם עדיין

צ ו ע ד י ם.

אני לא ממתינה.

אנחנו לא בהמתנה.

אני, את, אתה. כולנו עוברים מסע והוא לא קל. אין בו רק תותים וקצפת. גם אם משהו הגיע ליעד זה לא אומר שאתם הפסקתם ללכת. לכל אחד יש מסע משל עצמו. ולכל אחד יש יעד שנמצא שם בדיוק בשבילו.

בואו ונהייה האנשים הטובים במסע,

אנחנו לא נוכל תמיד להבין את הכאב של השני, אבל נוכל לתת יד.

לפעמים אין צורך במילים רק בלב מרגיש ורגיש.

 

[פורסם במגזין המקום]

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

20 תגובות על “זו שרוקדת על החוף”

  1. זה כל כך מרגש וממקום אמיתי שיכול לגעת לכל אחד במסע שלו
    קראתי את זה עכשיו בפעם השניה
    והרגשתי את הנגיעה עוד יותר עמוק
    אלופה שושי! אמנית בכל תחום
    מחוברת ומחברת

  2. שושי תודה אין לי מילים אני גם בהמתנה וזה כ”כ מרפא לקרוא ולהרגיש שמשהו מבין וזה כ”כ מדויק ומרגיע ,
    כ”כ מעריכה ששיתפת כי אני מרגישה שזה יצא ממקום אמיתי וזה נותן לי הרבה כח , אני מרגישה עכשיו עם חיוך כזה של בטחון וש אני אוהבת את עצמי ואת המסע שלי
    תודה

    • פייגי יקרה, התגובות שאני מקבלת הן בשבילי גם כמו חוט דק מקשר,
      אמפתיה והבנה שעוברות דרך מילים על מסך. מרגש אותי שזה נגע בך
      עודד ונתן תקווה. ובעזרת השם מאחלת לכולנו שנעבור את המסע בדרך הטובה ביותר
      עם אמונה ובטחון, ושנבשר בקרוב בשורות טובות, אמן.
      תודה על התגובה המרגשת שלך!

  3. שושי זה לגמרי מסע אהבתי מאוד את ההגדרה היפה והנכונה כ”כ שלך! הגדרה שנותנת כח ומשמעות ‘להמתנה’ הקרה והחסרת כח ומרץ, חסרת משמעות בפני עצמה את נתת במילה אחת את המשמעןת היהודית של הנסיון
    מאחלת לך ולכולנו מסע מלא תוצאות משמחות ומהירות בע”ה

    • שרה יקרה, אמן אמן! תודה על הברכות
      וכן, זה שינוי חשיבה ותפיסה וברגע שאנחנו משנים את ההגדרה
      קל יותר לעבור את הדרך והציפייה, זה כבר לא רק לחכות להגיע
      אלא לנסות ללמוד ולהנות מהדרך עצמה ולקבל ממנה תובנות ומשמעות לחיים

  4. תודה על השיתוף!
    כתיבה עמוקה, עשירה ונוגעת.
    החוטים הזהובים – התכשיט הכי יפה ואמיתי בתבל.
    שתזכי לענוד אותו בשמחות!

    • אסתי מדהימה, התגובה שלך עשתה לי צמרמורת,
      החוטים הזהובים, אמן, כ״כ נכון, כ״כ מתחברת!
      תודה!

    • דברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב. כתבתי את המילים לעצמי ורק אח״כ החלטתי לשתף הלאה, ושמחה שעשיתי את זה. תודה על המילים החמות רוחה.

  5. משתתפת בדמע
    שואפת לתקוה
    אוספת את הדמעות, המלח, האבנים וגם את הנוף ועוצמת הגלים.
    מסכימה שזו דרך, לימוד והעצמה ולא סתם המתנה..
    אהבתי כל מילה
    הכתיבה נוגעת ללב זורמת ומשהו לקחת
    צידה לדרך..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן