עזבתי את הכפר כשהייתי ילדה,

בידי מזרן ים כחול,

יד שרוטה מסברס קוצני,
ופנס קטן שנגמרה לו הסוללה.

לא זוכרת אם הבטתי לאחור.

תאריך: 17.02.18

20 תגובות

מטיילת: יורדת לליפתא

עזבתי את הכפר כשהייתי ילדה, בידי מזרן ים כחול, יד שרוטה מסברס קוצני, ופנס קטן שנגמרה לו הסוללה. לא זוכרת אם הבטתי לאחור.

הליפתא נשאר כפר של זכרונות ילדות, מקום אליו הלכנו עם אבא, ימי שישי חמים שבילינו שם כל המשפחה,
והוא נשאר, רק בזכרון.

עד שראיתי אותה, ידיעה בעיתון.

וידעתי שאם לא אראה שוב את הכפר, לא אסלח לעצמי. אם לא אבוא לשם שוב, אחרי שנים. להיפרד ולומר שלום, לפני שדחפור מפלצתי יכסה את הטרסות הירוקות בשכבה עבה של עפר.

הוא קיבל  את פני בנוף מרהיב של בתי אבן שתולים בקרקע ירוקה ופורחת, סברס קוצניים אף הם קידמו אותי בחיוך קוצני, צברי , מלא חום. ירדנו את השביל לכיוון המעיין. הכפר נראה כאילו עצר בזמן, כמו משהו שלחץ על “פוש” בסרט, והשאיר אותו כך, שניה אחרי שהמתישבים יצאו מהכפר. אין שם כבישים סלולים, מצופים באספלט שחור, אין בבתים זכר לברזים, השבילים הם שבילי עפר, נראה שעוד ניתן לקשור את החמור לעץ הסמוך לבית האבן, הבתים עצמם נמוכים, קטנים, חלקם הם בעלי חדר אחד גדול וחלקם מחולקים לכמה חדרים קטנים, רק הקירות מספרים את הסיפור של האנשים שחיו שם שנים רבות לפני כן. על אנשים שבמסירות התיישבו בכפר הקטן בואכה העיר ירושלים, בתנאים לא תנאים, טיפחו והשקיעו בכפר שהפך עם השנים למקום רפאים. בתי האבן היוו מחסה לתמהונים, והמעיין היה אטרקציה לבחורי ישיבות ולמשפחות מהאזור. לפני שעיריית ירושלים תהפוך את הכפר הקטן, שההסטוריה מדברת בה בקול, למקום עתידני ומודרני, עם מגדלים גבוהים, אפורים, וזכוכיות מסנוורות, יצאתי לשאוב היסטוריה, לרחרח בין בתי האבן, ולהנציח את המקום שעוד מעט יהפוך לעפר ואפר, שאוכל לספר לדור הבא, על הכפר הקטן שתמיד ישאר “הליפתא”.

Left
Right

ירדנו לשם ביום קייצי לוהט, בתקופת החופש הגדול, זמן שבו כל מקום מהווה אטרקציה, בפרט אם יש שם מים, והגודל, לא כ”כ משנה, אם אתה חי בירושלים, כל מעיין מביא אליו המונים. כך הגענו לכפר הקטן, שהיה מלא במתרחצים, שבאו להנות ממים קרים ביום חם ושרבי. גם אנחנו ירדנו בשביל העפר כשגלגל ים צבעוני בידינו, שירה התרגשה מהברכה ה”ענקית” ואני ניצלתי את הזמן שהיא ואבא שלה נהנו במים, ללכת ולטייל בכפר הקטן. להקשיב לקירות, לדומם שנשאר, שיספר לי את הסיפור שהיה שם.

ככל שאתה מעמיק בשבילי הכפר, אתה נכנס לשקט מסתורי, הקול היחיד שאתה שומע הוא יללת חתול, או ציוץ ציפורים, הבתים ריקים, שחורים , מפוחמים, הגעתי לשם קצת אחרי השריפה שהייתה בליפתא, והדומם השחור הוא היחיד שנותר, שרד גם את האש האדומה, הלוהטת. נראה היה שעוד היו שם אנשים, בבתים הישנים, מחוסרי הכל, עדיין גרו שם, אולי תמהונים, אולי הומלסים, אבל הם היו שם, ואולי השריפה שילחה אותם לגמרי, למקום אחר, בטוח יותר. אני עולה בשביל עפר לא יציב, אבנים גדולות נמצאות בצד הדרך, עוזרות לי לטפס, בחוץ זרוקים חפצים בלויים, שאש ליחכה בהם ואכלה את מה שנותר, הכניסה לבית היא דרך פתח מקושת, החדר אליו אני נכנסת חשוך, כהה וקודר, חדר אחד גדול שהיה פעם בית, גרה בו משפחה, היה כאן שולחן, וכסאות, ואוכל שבעלת הבית הייתה מכינה, אולי גם כמה תאנים טריות שנקטפו מהעצים שלמטה, כעת החדר ריק, הוא רק חלל גדול ושחור, אי אפשר לקרוא לו בית. עוד נותרו בו סימנים, כוסות פלסטיק מאנשים שהיו כאן, נצלו את החלל הקטן לבית מחסה, במקום לישון ברחוב, הם ישנו בכפר הקטן, ללא אור, ללא חשמל, וללא מקור מים, עדיין, למרות שאולי הייתה להם קורת גג, הם היו “הומלסים” הרי לחלל כזה קשה לקרוא בית, אמנם יש לו קיר וגם תיקרה, אבל עצוב כאן, חשוך וקר. אני יוצאת, הכניסה פעורה לרווחה, המנעול חלוד, נמצא שם רק למזכרת, לספר על אנשים שעוד נעלו דלת. היום אין מה לנעול, ואין מפני מי. בחוץ מקבלת אותי שמש חמה ומאירה ניגודית כ”כ לחושך ולשחור שבפנים.

  • יורדת לליפתא

Left
Right

מתקדמת בשבילים, הסברס הקוצני נמצא שם, עדיין. לא עוזב, שנים שהוא שם, עוד זוכרת אותנו ילדים קטנים קוטפים סברס לא נשמעים לאזהרות המבוגרים על ה”קוצים” תמיד נדקרים וזוכים בפלסטר מאויר. את הסברס מקלפים בשיטה מיוחדת, אבי לימד אותי כיצד לקלף סברס בקלות, את השיטה למד מערבי, עוד בזמנים שערבים ויהודים גרו יחד בשכנות נפלאה. הבתים שונים במבנים שלהם, ואני בטוחה שכל בית בסגנון שלו מספר את התקופה בה הוא נבנה, מכיוון שאיני עוסקת בתחום הארכיטקטורה, אני רק שמה לב לשינויים, מבלי לדעת מה הם בעצם מספרים. חלק מהבתים כבר גודרו בגדר תיל, והכניסה אליהם אסורה, אלו בתים שהופצצו בתיקרה כדי למנוע מהומלסים וטיפוסים תמהוניים להתגורר בבתי הליפתא.

בתי הליפתא, מיוחדים בעיקר בכתובות שעל הקיר, כתובות אלה לא היו שם בזמן בו הכפר שקק חיים ועולים מכורדיסטאן חיו שם, אלו כתובות שנוספו אח”כ אם על ידי המתגוררים התמהוניים או על ידי מבקרים ומאיירי גרפיטי. כך או כך, הם נמצאים שם כמעט בכל בית. הבית הזה שנכנסתי אליו, הוא בעל תיקרה נמוכה מאוד, איורים שחורים של שלדים וגולגלות רק הוסיפו לאווירת הפחד ששררה במקום, בחשש מה יצאתי מהפתח שבקיר מטפסת לגג הבית, נזהרת ממפולת אבנים שיכולה להתרחש בכל רגע. בחוץ על הגג, אני עוברת משם להמשך הכפר, מתקדמת בשבילים. בין הקוצים הסברס והאבנים אני מריחה את הלחות, שמסתתרת מאחורי עצי תאנה, והמקום נראה כמו לקוח מתוך טבע פרוע, בתי אבן, שבילים פראיים, ומים שזורמים באיטיות מתחת לעצים עבותים, ומאחורי סורגים חלודים, עקומים, משתקף נוף נהדר, שרק כפר נטוש יכול לשמר.

Left
Right

בעודי פוסעת בשבילים, עושה “קישטה” לחתולה שנצמדת אלי, אני שומעת קולות נגינה מאחד הבתים, עושה אחורה פנה, ועולה במדרגות האבן לכיוון הבית. כמובן שאין כאן דלת לנקוש עליה בנימוס, אז אני עומדת בפתח ומבקשת להיכנס ולצלם. המראה מקסים אותי, התאורה עמומה מגיעה רק מהשמש שמאירה מאחור ומנסה להאיר בקרניה את החדר הגדול השורר בעלטה, אבל החדר מואר, באור אחר, אור של נגינה אמיתית, פשוטה וטהורה, כאן בתוך בית האבן הנטוש, כשהטבע בחוץ מאיר, מתאספים נגנים לנגן לעצמם, היצירה כמו שופעת ומתפרצת דווקא כאן, וקולות הנגינה נישאים בגבעות, בין הבתים הנטושים, מרעידים גם את הסברס הקוצני. קשה לי לעזוב, אני רוצה להישאר, להקשיב למנגינות, אבל השמש מאותת, ואני עוד רוצה להספיק, אני עוזבת בשקט, נעלמת שוב בשבילים, מתקדמת הלאה.

הבתים הבאים הם גדולים יותר, מרובעים, עם חלוקה לחדרים, החלונות מרובעים עם סיומת חלקה, אין כאן קשתות מעוגלות ועיטורים, יש כאן הרבה מאוד גרפיטי, ונוף הרים ירוק עוצר נשימה. בכניסה לבית אני מזהה את החור של המזוזה, גם מספר הבית אולי מסמל על כפר שפעם היו בו תושבים. הרצפה כמובן שבורה וסדוקה, ברובה היא רצפת עפר, אבל עדיין ניתן לראות סימנים לריצוף אריחים ישן ונוסטלגי שהיה כאן, אי פעם, בשנים שעברו וחלפו, בזמנים בהם אוכל חם התבשל כאן באחד החדרים. ואנשים שחזרו הביתה אחרי שעמלו לעבד את האדמה ישבו כאן על שטיח בישיבה מזרחית ושתו קפה חם או תה. החדרים כאן גדולים יותר, והבית עצמו מחולק לשני חדרים, לבית יש גם מרפסת קטנה, שכיום מה שנותר ממנה זה רק ריצפה. האור מאיר את הבית בתאורה חמה ונעימה בפרט בשעות האלה שלפני השקיעה כשהשמש נמוכה ויוצרת צללים ארוכים ויפים בחלל הריק.

גם כאן, הגרפיטי הוא העיצוב הדומיננטי בקירות, כיתובים, שירים, איורים משונים, ניתן לראות כאן גרפיטי על גבי גרפיטי, כמעט לא נותרה פיסה ריקה של קיר חלק. מבחוץ הבתים נראים כמו קופסא מרובעת, קופסה שאוגרת ושומרת בתוכה זכרונות רבים של תקופות , אנשים וחיים שהיו בה. אני לא יודעת מה יקרה לקופסה המרובעת הזו, אם היא תישמר או תיהרס, הקופסאות האלה מתנוססות בין הגבעות, יוצרות נוף מיוחד של ירוק ואבן שמשלבים נהדר יחד. מרחוק נראית שכונת “גבעת שאול” בבנייניה חדשים, מגדלים גבוהי קומה, והנוף הזה של ישן וחדש, של בתי אבן נמוכי קומה ומגדלים צפופים מספרים בלי מילים את קצב ההתחדשות של העיר בה נמצא הכפר הדומם הזה. ובשקט הוא מספר על העתיד של הכפר, ועוד כמה שנים, הבתים הקטנים האלה ימחקו ומגדלים גבוהים יהיו שם במקומם, ואז גם הדומם לא יוכל לספר את הסיפור שהיה כאן.

אין עלי שעון, ואני לא יודעת כמה זמן אני כאן, משוטטת, אוספת פיסות של זכרונות, מנסה להנציח ולשמר, השמש נעלמת עוד מעט מאחורי העננים, מסיימת עוד יום שיהפך להסטוריה, אני חוזרת בשביל, שהיום הוא מסלול ומה יהיו בו מחר? חוזרת למעיין, היכן שעכשיו שוקק חיים, אנשים נכנסים שם למערה הקטנה עם פנסים, מסתכלת שוב על המקום שפעם היה נראה בעיני כה גדול, על המערה הקטנה והצרה הזו שהייתה בעיני מפחידה, זוכרת את הזמנים שנכנסנו אליה, את מי שהיה אז בראש והאיר בפנס קטן את הדרך, את הריגוש להלך בתוך מערה צרה וחשוכה ולהרגיש את המים הקרים בכפות הרגליים, נזכרת במזרן הים שהבאנו איתנו לליפתא, בימי השישי שבילינו כאן, בתמונות שיש לנו משם. ומתחילה להתגעגע.

שירה הקטנה עטופה במגבת, מנסה להתחמם משמש שעוד מעט נעלמת, עיניה בורקות, היא נהנתה לבלות במים הקרים, להשפריץ מים בלי לחשוש, לנסות “לשחות” ובכלל זו חוויה של יציאה משותפת ובילוי משפחתי נהדר, אנחנו מתיישבים מתחת לעץ תאנה, אוכלים את הארוחה שהבאנו איתנו, אנשים מתחילים להתקפל אט אט, הנגנים אותם פגשתי באחד הבתים כבר גם כאן, מתיישבים על אחד הגגות ומנגנים שוב, הפעם גם לקהל.

אני אומרת שלום לכפר הקטן, לבתים, להסטוריה שמטיילת שם בשקט בין השבילים, לאנשים שמצאו בבתי הכפר מקום למנוחה, ליצירתיות וחיבור לטבע, אומרת שלום לעמק הזה שאולי יקראו לו תמיד “ליפתא”, אבל לא בטוח שהליפתא האותנטית תישאר שם לנצח.

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

20 תגובות על “מטיילת: יורדת לליפתא”

  1. שיאים של תמונות.
    גם אני מאוהבת בליפתא, במיוחד עכשיו עם כל הירוק ירוק הזה, נגיעות של צבע הפריחה, וואו זה משכר.
    שושי, אולי תעשי גם פוסט חורפי/אביבי בליפתא.
    תגלי שם עולם חדש.

  2. הפוסט פשוט עושה חשק לקחת מצלמה ולרדת לשם בעצמינו לתעד, לנשום ולחיות את החיים בצורה עמוקה…..

  3. איזו אומנות!
    הכתיבה והתמונות יחד- מכניסים אותך לאטמוספירה אחרת!
    מטורף!

  4. הכנסת אותי לאוירה ולתקופות שהייתי חוזרת מהסמינר ברגל דרך ליפתא …
    היה מרתק , תודה

  5. שושי מדהימה!
    היום אחותי הכירה לי את הבלוג שלך.
    ואני פשוט התאהבתי בו!!!
    כמה אומנות ומעוף , עומק ומקוריות , טמונים בך!
    את פשוט מדהימה !!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן