סלסולי עשן מיתמר מציירים את סיומת שמונת הימים. נישאים הם אל על, מתפשטים באוויר, בצורות אבסטרקטיות, חופשיות ומשוחררות. הדלקנו אותם כל ערב מחדש, בשעה שנצנוצי אור כחולים בקעו מתוך רקיע שחור וחורפי, הארנו אנחנו את הלילה בנרות צהבהבים, מרצדים בקור. מחממים את החושך.
היא הייתה אשה. כשהיא ראתה את היאוש בעמה, כל מה שהיא רצתה היה לרומם את רוחם, לחזק את ליבם, ולהחדיר באחיה אומץ ומלחמה. היא הדליקה את הנר, שהיה כבוי. וכל עוד היא לא גרמה לו לדלוק, הוא לא יכל להאיר את החושך. כי הוא עצמו שרר בעלטה כבדה. היא זו שהדליקה את ניצוצו של נס חנוכה. ולא רק היא. הייתה עוד אחת שנים רבות לפניה, לא רק אחת אלא כמה מאות, ואלפים. נשים שלא החזיקו חרב בידן, אבל הן אלה שגרמו להצלת עם ישראל. בכוחן להדליק את הנר.
כשאני פוגשת בה. כל פעם מחדש, כששלהבות מרצדות מול עיני. אני נפעמת מאומץ הלב שהיה לה. מהנחישות להרים את העם. היא ידעה שיש בה כח והיא נצלה את כוחה בצורה הכי ראויה. אצבעותי משרטטות על הבד השחור מעגלים של סביבון, מהרהרת על הנר שאנחנו מדליקות.
תרבות יון מקיפה אותנו במצור. כל אחת היא יהודית. קבלנו ממנה כח. עוצמה נשית ייחודית שעוברת דור אחרי דור להדליק את השלהבת, לשמור על גחלת של עם יהודי. הכח הזה טמון בנו, הנשים. לנו יש את התשוקה, בנו יש את הלהט להדליק משואות לעם הנבחר. לשאת בגאון את הלפיד, להכריז אני יהודית.
לא בחרב. באומץ. בנחישות. בחום ובאהבה אנחנו יכולות להדליק ניצוצות. לגרום לנר כבוי להידלק ולהאיר. לסובב הסביבון, רק תנועה אחת, והוא כבר יסתובב מאליו. צריך משהו שיתחיל. שיזום. משהו שיהיה הראשון. ובזה הצטיינו אנחנו. הנשים.
יש בהם אש יוקדת וכח לחימה. הם לוחמים אמיצים שיודעים את האויב, ומסוגלים לגבור עליו. כי מאחורי הגב עטוי השריון יש אשה שצועדת עם לפיד מאיר. והיא זו שמעניקה ללוחם את הכח. היא מדליקה בו את אש הרצון. היא התקווה.
יהודית. סיפור ששנוי במחלוקת, אבל האם זה משנה אם זה התרחש בתקופה זו או אחרת. אני חושבת שאת מה שיהודית רצתה להעביר לנו היא העבירה. היא נתנה לנו במתנה לשבות ממלאכה בזמן שהנרות דולקים. נתנה לנו את הזמן להתבונן ולהרהר. העניקה לנו בסוד, את מה שהיא ידעה אז, לפני שנים רבות. את אשה- יש בך עוצמה אל תפלי. לכי ותרימי במעשה אחד עם שלם. במעשה אחד תהפכי ימי מלחמה לימים של ניסים ונפלאות.
איפה שלא אסתכל, אני רואה את הכח הזה. זה הסביבון, זה נר, זה הצמח שאני כ"כ אוהבת. הם כולם צריכים התחלה. וברגע שיש להם אותה….הם חיים את מי שהם. כי התקווה כבר ניתנה, וכשהיא שם קל הרבה יותר. לצמוח, להאיר, להסתובב ולחוג במעגלים:)
ברגעים של סיום, אני מתחילה, להדליק נר קטן שיאיר יחמם ויתן למשהו תקווה.
הפוסט מוקדש באהבה ובהערכה לכל אשה יהודית ♥ חג חנוכה שמח ומאיר!
תמיד כיף לקרוא את הפוסטים שלך.
זה בונוס כפול ומכופל. גם מילים יפות, גם העצמה, וגם תמונות כאלה מדהימות.
אלופה
תמשיכי לשתף.
את נותנת כח
מרגש,
לכל אחת מאיתנו יש כ"כ הרבה כח,
צריך לזכור את זה
(יפה לצמח הכלי החדש 🙂