אנחנו חיים ברגעים,״

״רגעים בהם השמים שלנו מנוקדים בעיגולי צבע זוהרים

 

תאריך: 01.08.22

3 תגובות

מהרהרת: מסע אל הלא נודע

יש משהו הרפתקני במסע.
מסקרן, לא ידוע, מה שהופך את זה למרגש. החיים הם כאלה, כמו ספר שאנחנו כותבים מבלי לדעת מה יקרה בעמוד הבא. אני אוהבת את זה, את הניצוץ שנדלק בי כשאני צועדת לעתיד לא ידוע. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני נכנסת לג’ונגל מבלי לדעת לאן ללכת. אני יודעת לאן אני רוצה להגיע, אבל אין לי מושג באיזה דרך אגיע ליעד. מה יקרה שם, את מי אני אפגוש, זה לא מפעים? זה כל כך מרגש! אתם איתי במסע הזה, כמו חוקר ארצות אני מטיילת וכותבת.
משתפת אתכם בתגליות. אתם לא יודעים מה יקרה וכך גם אני, וזו החוויה, אנחנו צועדים יחד לנודע דרך הלא נודע. מסתורי, פלאי, אני יכולה לראות את עצמי בעומק הג’ונגל, מזיזה עלים רחבים וכבדים שנתלים על ענפים עבים, מתכופפת, עוברת דרכם, נדקרת מקוץ, נעקצת מיתוש ואז מגלה מראה מופלא, עשרות פרפרים בכל הצבעים, מדלגים בהתרגשות ממקום למקום, מתקרבים ומתרחקים, חגים סביב מפל מים שזורק ניצוצות אור כמו יהלומים. המראה קסום כל כך, אני מרותקת ליופי, עוקבת במבטי אחרי הפרפרים השובבים שקרני האור תוחמות אותם בהילה צהובה וזוהרת.

אלה החיים. רגע הם קסם שנלקח מגן עדן. ורגע הם…ובכן, רגע הם עקיצות וקוצים. אבל זה היופי שלהם, היופי במסע של החיים. המורכבות. הגם וגם. אני מרגישה שככל שאני מכוונת למסע כך אני נכנסת עמוק יותר פנימה. ועדיין מבולבלת. מנתבת לעצמי שבילים ומגלה שאולי כדאי לנסות שביל אחר. כי דרך שהייתה נכונה לאחר, לא בדיוק נכונה עבורי. בטור האחרון חשפתי את התגלית של שנת ה-30 שלי. בשבילי זו הייתה תגלית. למרות שזה היה שם תמיד, מולד. רק בגיל 30 יכולתי לתת לזה שם. ואז סימנתי את הנקודה על המפה. לכאן אני רוצה להגיע. גם הנקודה הזו, לא בידוק מוגדרת. היא נמצאת באזור מסוים, לא מפורטת. כי עדיין אני לא יודעת לאן בדיוק אני רוצה להגיע. אבל אני בדרך. ADHD זו הפרעה. כך לפחות מגדירים אותה במונחים רפואיים. אני בוחרת במטאפורה של בלון. כן, בלון. צבעוני, עליז, שמח. יש לו יכולת לעוף גבוה, לגעת בשמים. הוא גם יכול להתפוצץ. פיסות של גומי על הרצפה. והוא גם יכול להישאר בלון שמחכה לאוויר. בלון כזה לא עף גבוה. הוא בלון לא ממומש.

כך אנחנו, אנשי הקשב.
יש לנו יכולות ותכונות נפלאות כל כך שיכולות להעיף אותנו גבוה, האנרגיות שלנו מטיסות אותנו במהירות למעלה, אנחנו עוקפים את השאר. יש לנו רעיונות ומחשבות שממלאות אותנו בלי סוף, ואנחנו צבעוניים, מגוונים, יצירתיים ומשמחים. אנשים אהובים, שכיף להיות איתם ולעוף איתם גבוה. עד לרגע שבאה הסיכה הזו, המחודדת. מאיימת עלינו. בשנייה היא מסוגלת לפוצץ אותנו. לפזר אותנו לפיסות דביקות. אני קוראת לה ״אשמה״ היא אוהבת לנפץ, לרסק. היא נהנית לשמוע את ה״בום״. אז מה אנחנו עושים? לפעמים אנחנו בוחרים פשוט לא לנשוף אוויר לבלון. לתת לו להיות פיסת גומי עם פוטנציאל לא ממומש. כי אם לא מנפחים לא מתפוצצים. אנחנו חיים ברגעים. רגעים בהם השמים שלנו מנוקדים בעיגולי צבע זוהרים. בלונים שהפרחנו. ורגעים שאנחנו אוספים פיסות. או בוחרים לא לעשות. ואתם יודעים מה? אני רוצה רק לנפח בלונים, אני רוצה לעוף הכי גבוה שאפשר. אני רוצה להיות מי שאני. עם האנרגיות והשמחה, עם היצירתיות והדמיון, עם הרגישות והעומק. כי כך נולדתי ולכך נועדתי. אני יכולה לנסות ״לתקן״ את תכונות הייצור שלי או לבחור לגלות מי אני ואיזה יצירת מופת מתחבאת בתוכי ורוצה לפרוץ החוצה.

_

הטור התפרסם במגזין המקום

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

3 תגובות על “מהרהרת: מסע אל הלא נודע”

  1. אני רוצה רק לנפח בלונים.
    אני רוצה לעוף הכי גבוה שאפשר.
    אני רוצה להיות מי שאני.
    אני רוצה לגלות איזה יצירת מופת מתחבאת בתוכי ורוצה לפרוץ החוצה.

    לעצב. להדפיס. למסגר. לתלות.
    ולא רק למאותגרי ADHD!

    אייקון לב.

  2. שושי יקרה,
    הקסם באיך שאת מעבירה את הדברים… זה מדהים!
    לבקשתך להמלצות-
    יש במודיעין נוירולוג בשם אדם וינטר שהדרך שלו זה טיפול באימון מח ללא כדורים.
    יש המלצות טובות עליו. (הוא מטפל בהמון תחומים ובכללם קשב וריכוז)
    שווה לנסות /לבדוק.
    אני אישית מאמינה בטיפול עומק ולא באמצעים שמשתיקים אותנו..:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן