גלגלי הרכב עצרו בחריקה.
מהחלון האטום למחצה ראיתי אדם גבוה
עם שיער מדולל וארוך עד הכתפיים.

ולדימיר.

תאריך: 31.10.18

13 תגובות

מטיילת: בקתת הציידים והאגם השחור

גלגלי הרכב עצרו בחריקה. מהחלון האטום למחצה ראיתי אדם גבוה עם שיער מדולל וארוך עד הכתפיים.
ולדימיר.
אנחנו נשארות ברכב, לבנתיים קופסת המתכת הזו בטוחה יותר ממה שנראה שם בחוץ.
“תשאלי אותו אם יש כאן שועלים, זאבים וערפדים” היא מבקשת ממני.
אני שואלת, וכי מה זה משנה, הוא בטח יגיד שאין.


אז יוצאים מהרכב.
אבל יותר מהיער השחור והחשוך, אני מפחדת ממי שעומד מולי. יש לו ציון גבוה ב-BOOKING ולכן הזמנו את הבקתה שלו, היא הייתה נראית חמימה ונעימה. אבל עכשיו בשעת הלילה בתוך היער, הכל נראה שונה.
תא המטען נפתח, והמזוודות מתגלגלות החוצה. אנחנו נכנסות דרך דלת זכוכית ממוסגרת בעץ כהה, הבקתה חומה, זה מה שאני רואה דבר ראשון, ויש לה הרבה כתמים של כתום וצהוב. הבנות מתפזרות. אני איש הקשר שצריכה להקשיב עכשיו לתדרוך ארוך ומשעמם במיוחד על אוספי האמנות שבבקתה. אני הולכת אחרי המדריך שלי, מרגישה במוזיאון של מערת שדים, מעל הספה אינדיאני בשחור לבן נועץ בי מבט. אני מסיטה את מבטי למקום אחר, אבל שם דג שעבר חניטה מסתכל עלי במבט של “אולי את תוכלי להציל אותי” אז אני פשוט משפילה את מבטי לרצפה, שם יש רק שטיח צמר שלא נגמר…
ברקע אני שומעת את המדריך, מאיפה כל ציור הגיע לבקתה, מבינה שהכל מקורי, ומתחילה לקלוט שהאדם מולי חובב אמנות, אבל לא מהסוג שלי. עולים למעלה, המדרגות חלקות ומבריקות, אני נאחזת במעקה העץ, שלושה חדרי שינה מאכלסים את הקומה העליונה. החדר הראשון נראה נחמד למדי, הוא גדול ומרווח יש בו מיטה גדולה ומצעי כותנה לבנים. סיון בוחרת בו כחדר שלה. אנחנו ממשיכות חדרים הבאים.

הייתם פעם במנזר? לא באמיתי, בספרים, זוכרים אותם? כשילדים היו רועדים שם מפחד לפני השינה…והנרות המרצדים הביאו איתם רוחות רפאים…כך נראה החדר השני שהמדריך מראה לי בבקתה. שתי מיטות עץ שנלקחו מאחד המנזרים באזור, מצעים שבטח סבתא שלו העבירה לו בירושה, אבל כל זה לא היה מעניין, המבט שלי נתקע למעלה, מהגג המשולש השתלשל מתלה ברזל ארוך, נראה כמו אביזר מוכן למי שרוצה חלילה…
אני לא מתאפקת ושואלת לפשר הברזל המפחיד שמשתלשל בדיוק בין שתי המיטות, מבינה מהמדריך שזה נועד לתליית בשר. לא שואלת אם בשר חיה או בשר אדם, מעדיפה לשתוק, להנהן ולהמשיך.
חדר שלישי, נראה אותו דבר, רק ששם תלויים תיקי יד מעל כל מיטה, מה יכול להיות בתיק יד? ובכן רק זה שהוא עשוי מעור נחש וכן, טוב שאתם שואלים, האבזם זה ראש הנחש בעצמו. מה קורה כשאתם מתעוררים מחלום רע ורואים בדיוק את הנחש? בטוחה שאתם יודעים את התשובה לבד.
ובכל אופן העדפתי את חדר הנחשים מחדר התליה.
בסופו של דבר התדרוך הארוך נגמר. בעל הבקתה עוזב, ואנחנו נועלות את הבית בשני סיבובים עם המפתח, רק ליתר בטחון שאם משהו ירצה להיכנס אחרי סיבוב אחד הוא בטח יתייאש.

הלילה הזה הוא הלילה הארוך ביותר שלנו. אנחנו מכשירות את המטבח כשהבעלים מדריכים אותנו בשלט רחוק.
בין קילוף של גזר להרתחת מים, אנחנו יושבות על השטיח, מדברות, משחקות בקלפים, צוחקות, רציניות, בוכות.
בנות.

כשהמחוג מגיע לספרה שלוש, אנחנו פורשות.
לילה חשוך וקר. אני מתחת לפוך, מכסה את עצמי עד למעלה. למקרה שמשהו יכנס, שיחשוב שזה רק שמיכה ויעבור הלאה.
אני מפחדת, לא יכולה לומר שלא. מודעת לדלתות הזכוכית בכניסה, לעצם העובדה שאנחנו בתוך יער, לבד. במדינה זרה.
אני לוחשת תפילה שה’ ישמור עלינו כאן שמירה כפולה.
ונרדמת.

אני מתעוררת לפני הזמן. השמש עוד לא זורחת, בחוץ עוד חשוך ועכשיו אני פשוט מחכה ל”ויהי אור” מעדיפה לא לזוז כשהכל חשוך, אז אני סופרת את הדקות, וברגע שקרן אור דק מבליח בין העצים אני קמה.
הבוקר לא מתחיל טוב. יותר מידי מאיתנו לא חשות בטוב, מסתבר שהטיסה, הנסיעות וכל המסביב השביתו אותנו ליום אחד.
הבוקר נהפך להיות המשך ארוך של הלילה. אנחנו מודיעות לנהג שיש לו יום חופש. ופשוט מבלות בבית.

מסיבוב בבית, אני מגלה איפה אנחנו בעצם נמצאות, הקירות מלאים בתמונות אמנות שכנראה אף מוזיאון לא רצה לקבל. מעל החלון במטבח יש שרשרת של פטריות מיובשות, בצדדים יש דגים וכל מיני חיות אחרות ומשונות.
מכל מקום יש עיניים שמביטות עלי, כאילו אף אחד לא המית אותם שנים לפני. נועצות בי מבט מאשים. ואני רק רוצה לברוח.
אז למרות הכל, אני שמה סריג, לוקחת את המצלמות ויורדת עם סיון והבייבי לאגם.

  • בקתת הציידים והאגם השחור

את הדרך לאגם אנחנו עושות דרך היער, איפה שהבקתה שלנו נמצאת. הדרך נחמדה ונעימה, אני מרגישה בתוך אגדה, ויכולה כל פעם לקפוץ מאגדה אחת לשניה, פעם אני כיפה אדומה, ופעם אני שלגיה, סיון מעדיפה לשחק עמי ותמי, רוצה להשאיר סימנים שנדע איך לחזור…
לפי התדרוך של אתמול אנחנו צריכות פשוט לרדת ישר, אז אנחנו יורדות מקוות מאוד לא להיתקל בחיות, ולא לאבד את הדרך.
בסוף השביל אנחנו מגיעות לכביש סלול. כאן אפשר לראות ילדים שחוזרים מבית הספר והרבה תיירים שצועדים לאגם או חוזרים ממנו.
בצד בתוך היער, אני רואה את פארק החבלים, פארק קטן ונחמד בתוך היער. אנחנו מוותרות על המשחק בפארק וממשיכות הלאה.
בדרך, אני רואה אותו, כלב קטן עם מבט עצוב בעיניים. כשאני מתכופפת לצלם אותו, הוא מתקרב אלי. כאן אני מגלה כישורים שלא הכרתי, בהתאם להדרכתו של בעלי, אני אומרת לכלב “SIT” הוא מתיישב. “STOP” והוא עוצר, יושב ומביט בי, שוב באותו מבט מסכן ועצוב, ואני כ”כ מרחמת עליו, אבל באותה מידה לא יכולה לאמץ אותו. הוא הולך אחרי ואני חוזרת על SIT ו- STOP. בסוף הוא כנראה נעלב ופשוט סובב את גבו והלך.

עוד כמה מטרים ואז נראה אותו, את האגם השחור בפארק הלאומי דורמיטור. דמיינו לעצמכם פיסת טבע נפלאה שכזו במרחק של 10 דקות מהבית שלכם. קסם? הרבה יותר מזה. אני נפעמת, מביטה בתכול המנצנץ לרגלי ההרים השחורים. והירוק הדוקרני שמכסה את ההרים מוסיף להם עוד טקסטורה וצבע.
המקום מושלם. אפשר לשבת כאן שעות, להתבונן למים, לטבע ובו בזמן להתבונן לתוך עצמך.
להכיר את מי שאתה יותר. דווקא שם, בשקט, בטבע, ובעוצמה שמתגלה מאחורי העצים.

אנחנו מתיישבות בצל, לאורך האגם פזורים ספסלי עץ שנראים בעבודת יד, אם כי הם משוכפלים אותו דבר.
אני פורשת שמיכה, ומתיישבת יחד עם סיון ורותי התינוקת. האוויר נעים מאוד, ושקט באגם.
השמש יוצרת פליירים מסנוורים, צובעת את קרניה בצבעוניות חזקה, והצבעים האלה הם כמו אבקת קסמים שנשפכת לאגם.

אנחנו יושבות בשקט, כל אחת עסוקה במחשבות שלה, אף אחת לא מטרידה את השניה. אני זקוקה למנוחה, ירדתי לשאוף אוויר טוב, וכדי לבלות עם עצמי. עם האני הפנימי שלי. המחשבות שלי מדברות איתי בלי מילים, מספרות לי את מה שרצו לומר כבר כ”כ הרבה זמן אך לא היה לי את הפנאי והשקט להיות איתן, להקשיב, להאזין ולחוות.

אני לא יודעת מה יש במים שהם משפיעים מהר כל כך על הנפש, אבל הם מרגיעים בזה אין ספק, אולי התנועה שחוזרת על עצמה, הלוך ושוב טובה לנו, יוצרת בנו שקט, דווקא בגלל שהמים לא שקטים.
אולי זה הצבע הכחול, שמתמזג עם גוונים של תכלת וטורקיז.
ואולי זה פשוט הטבע. שמחזיר אותנו למי שאנחנו.

הזמן רץ קדימה, אבל אני צועדת לאט.
מתקדמת בקצב שלי. זה הזמן שלי לחוות את מה שאני רואה.
להרגיש את מה שסובב אותי.
לא רק לראות, גם להתבונן.
לא רק לשמוע. אלא להאזין.
והטבע סובב אותי בחמשת החושים, אני מרגישה אותו בעוצמה, רוצה לחוות אותו הכי חזק שאני יכולה.

אני מאמינה שאנו בוחרים איך להרגיש את מה שקורה איתנו. הכל תלוי במחשבה ובהרגשה שלנו.
ואנחנו צריכים לתת לעצמנו, את האפשרות להתנתק. מכל המפריעים שנמצאים אצלנו במח. כי רק כשנשחרר נוכל לקלוט את התדר הנקי של הטבע, ושל עצמנו. המסע שלי למונטנגרו פתח לי את הדלת לעצמי, נתן לי להכיר אותי יותר ממה שחשבתי שאני מכירה.

אין לי אגם כזה ליד הבית, ובמרחק של כמה דקות לא מסתובבים ברווזים חמודים, אבל אפשר לשכפל את השקט הזה גם לבית שלנו, זה לא אותו דבר, אבל זה אפשרי לפחות ליום יום, עד שנצא לאגמים ולטבע.
אני מדליקה נעימות מרגיעות, ונותנת לעצמי לחזור לטבע שנמצא אצלי, ואני בוחרת באגם השחור, מכל האגמים שראיתי במונטנגרו, אולי בגלל שהוא היה כי קרוב לבקתה, לא היינו צריכות לנסוע אליו, פשוט ירדנו ביער, ואולי כי הייתי שם בזמן רגוע, גם אחרי צהריים וגם בבוקר. שם התפללתי תפילת ראש חודש, שם אמרתי ברכי נפשי, מרגישה יותר מכל את המילים- מה רבו מעשיך ה’.

בבוקר, למחרת אני ונעמי יורדות שוב לאגם. הוא עדיין ריק מתיירים יש קצת משכימי קום שהגיעו, מקיפים את האגם בהליכה נמרצת, או עוצרים באחת הנקודות ומשחקים במחשק חברה מגבש ומהנה.
בתחילת האגם, אנחנו רואות משאית גדולה שאוספת גזעי עץ שכנראה חוטבי העצים כרתו כמה ימים לפני כן. אנחנו לא זוכות לראות את העובדים בפעולה, מאז שהגענו לאגם ועד שאנחנו יוצאות הם יושבים באותה התנוחה, מפריחים עיגולי עשן סביבם.
את זה נלמד בהמשך, שהמונטנגרים לא אוהבים לעבוד קשה, הם חיים באיזי, שותים הרבה קפה ויוצאים בעיקר להפסקות.
תוכלו לראות שם הרבה בתי קפה והם בתפוסה מלאה. אז מאיפה יש להם כסף? משהו אמר שיש?

לפני שהמשאית תיקח לנו את העצים, אנחנו מגלות פטריות שצמחו על העצים, מאותו יום נראה עוד הרבה פטריות, חלקן לבנות וקטנות וחלקן חומות וענקיות, חלק מהמקומיים מלקטים פטריות, מוסיפים חמאה ויש להם תוספת נפלאה וחמה לארוחת הערב.

אחרי צילומים באגם, אנחנו תופסות לנו כל אחת פינה שקטה ומתפללות תפילת ראש חודש.
אני לבד, יושבת על סלע גדול, ורק האגם מולי מחזיר אלי נצנוצים זוהרים, נראה כאילו משהו פיזר במימיו הכחולים יהלומים קטנים.
ההרים השחורים מתנשאים מאחורי האגם והשמש מאירה מעליהם, זורקת קרני אור יוצרת את היופי המדהים של אור וצל.
בשבילי זו זכות להתפלל כאן שחרית, לומר הלל, בעוצמה האדירה של הטבע. מילות התפילה מקבלות משמעות אחרות.

חצות.
אנחנו עוזבות, מעיפות מבט אחרון באגם השחור.
הוא שקט, שלו ויפה, ואני מאחלת לעצמי לבוא לכאן שוב.

מתקדמות לעבר היער, הבקתה הירוקה מתנשאת על ראש הגבעה. באור היום היא נראית מזמינה, כפרית ויפה, כל כך שונה ממה שהיא שם בפנים, ואולי זה רק אנחנו, אני לא יודעת. מה שבטוח שאנחנו נהנות מהמצב, כי הפחד זה חלק מהחוויה. מכאן אנחנו יוצאות לחיי כפר עליזים ויפים, ממשיכות בפיקניק בלי אוכל ומסיימות בקליפ קצר לסרט, רק כי אין לנו משהו אחר לעשות. על כל זה בפוסט הבא >

תכלס מה עשינו?

יום שני: הגענו ל-ZABLJAK אחרי יום טיול בPERAST וב-KOTOR
העיר ז’בליאק נמצאת בצפון, מומלץ לצאת לפני שהלילה יורד ומחשיך, הכבישים מתפתלים וצרים ואין תאורת לילה.
ב-ZABLJAK היינו ב-DURMITOR CHALET למשך 3 לילות.
יום שלישי: ירדנו לאגם השחור וטיילנו שם ( האגם השחור הוא בהחלט לא טיול ליום אחד אלא חלק מטיול, מכיוון שאנחנו יצאנו מאוחר זה הספיק לנו, אך כדאי להכניס עוד מקומות ביום הזה)

***

צילומים: שושי סירקיס | נעמי רטבי

***

רוצים להתעדכן בפוסט הבא? הרשמו לאתר וקבלו עדכון על פוסט חדש לפני כולם

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

13 תגובות על “מטיילת: בקתת הציידים והאגם השחור”

  1. בררררר…..

    איזה פחד כל העיניים בבקתה הזו- חסר רק את ראש האייל המפוחלץ, בדים כבדים באדום עם עיטורים והתפאורה מושלמת…

    האגם עצמו וכל העסק סביבו מגרה מאד!

    תודה, שושי!

    • חחח, נראה שבמילים הפחד עוצמתי יותר:)
      כן האגם היה חלק נפלא, אם כי גם הבקתה, כל הדבר הזה היה חלק מחוויה שונה ומיוחדת

  2. וואו וואו וואו
    שושי
    אני יושבת וקוראת
    מתחברת ומרגישה
    כבר רבע שעה בערך
    התמונות עוצרות נשימה ממש
    ולוקחות לעולם אחר
    את אומנית בסדר גודל אחר
    זה יותר ממושלם
    מה רבו מעשיך

  3. ראיתי כבר עולם ומלואו …. אבל לראות אותו דרך העיניים שלך – זה משהו אחר …!
    הצילומים מהווים תוספת מושלמת למחשבות שלך .. וזה חדש ומאוד חווייתי לי .
    תודה !
    יעקב.

  4. וואו איזה מסע
    ואיזו חוויה
    כל המים האלו
    והטבע
    והעצים
    והנופים שאין להם סוף
    כמו לחיות בתוך גלויה ישנה
    ועם המילים הנוגעות שלך
    והתיאורים הציוריים
    החוויה מתעצמת
    מרגישה שאני מטיילת איתך, כמעט
    ואולי זה יקרה במסע המתוכנן למונטונגרו?
    אולי..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן