החיים. יש בהם הנאות קטנות הן רגעיות, רסיסי שניות, אבל הן נשמרות חזק באוצר הזכרון הרגשי.

תאריך: 13.11.18

11 תגובות

מטיילת: ההנאות הקטנות

החיים. יש בהם הנאות קטנות הן רגעיות, רסיסי שניות, אבל הן נשמרות חזק באוצר הזכרון הרגשי. אם יודעים להרגיש חזק, אם יודעים לחוות, אם יודעים לנצור את הרגש כפי שחווינו אותו באותו הרגע. ואני קוראת להם, לזכרונות “ההנאות הקטנות” כשאני נזכרת באותם רגעים, אני חווה אותם באותה עוצמה, חוזרת להנאות שאני שוזרת בחיי.

יום חמישי במונטנגרו. אנחנו מגיעות לקניון טארה. גשר ג’ורגוויצ’ה (Đurđevića) או פשוט יותר, גשר טארה, נראה כבר מרחוק. הגשר הוא פופולארי מאוד ומארח תיירים רבים ולא סתם. יש לו במה להתפאר ולהתגאות. שילוב הבטון והטבע יוצר ענין ויופי במראה הגשר שחצוב מתוך סלעי ענק, חמש הקשתות שמפארות אותו מוסיפות חן עתיק והסטורי שכל תייר רוצה לצלם. הגשר נמתח לאורך הקניון והנהר שבתוכו. אורך הגשר 365 מטר. גובה הגשר הוא 172 מטר מעל נהר טארה.

הגשר נבנה בין השנים 1937-1940 ע”י ממלכת יגוסלביה. בזמן השלמתו הוא היה גשר קשת הבטון הגדול ביותר באירופה. אבל הגשר לא עמד לאורך זמן, כבר בשנת 1941 בזמן מלחמת העולם השניה, גרמניה כבשה את יגוסלביה כולל גשר טארה, מאחר שהאיזור ההררי הפך אותו למלחמת גרילה, אירעה באזור התקוממות פרטיזנית, וכוחות איטלקים השתלטו על גשר הטארה שהיה חיוני למעבר כוחותיהם. בשנת 1942. פשיטה מפלגתית יוגוסלבית פוצצה את הקשת המרכזית בעזרת אחד מהמהנדסים של הגשר יעקב לזר (Lazar Jauković)   שהיה יהודי. ההתקפה חתכה את המעבר היחידי על קניון טארה, שהפסיק את ההתקדמות האיטלקית. אך יעקב לזר נתפס בסופו של דבר, והאיטלקים הוציאו אותו להורג.

בשנת 1946 הגשר חודש. ומאז נראה שנהר הטארה זורם על מי מנוחות. הגשר מהווה מקום אטרקציה לתיירים רבים, תמצאו שם רפטינג, באנג’י, אומגה…
מומלץ מאוד לחצות את הגשר רגלית ולהנות מהנוף המדהים של נהר הטארה שזורם תחתיו.

Left
Right

התחלנו את היום עם אומגה מעל נהר הטארה, חוויה מדהימה , מעוררת את החושים ומשאירה אותך עם אנרגיה שלא נגמרת. בקניון טארה יש כמה חברות שמפעילות אומגה, יש מסלולי אומגה קצרים יותר וארוכים יותר, אומגה גבוהה, אומגה נמוכה, וגם בסוג האומגה יש בחירה, אומגה שנתלים או אומגה שפשוט יושבים וטסים:) כך שכל אחד יכול לעשות אומגה ולבחור מה מתאים לו וכמה הוא רוצה לפחד.

האומגה שלנו הייתה הכי לא מפחידה בעולם, טסנו מעל נהר הטארה לאורך הגשר שמשמאלנו נהנות מהנוף המטורף שנראה שם כשתלויים על החוט הדק, הנהר למטה זרם לו בנחת צובע את הקניון בצבעי טורקיז עזים.

המסלול נגמר מהר מידי, החוויה עוד פועמת בלב. ג’יפ קטן מחזיר אותנו לצד השני של הגשר. אני חייבת לעשות אומגה שוב, אז אני עולה שוב פעם. החוויה אדירה! אין כמו פעם שניה, עכשיו אני מתבוננת יותר בנוף, וכן, הוא מדהים בכל פעם מחדש, ממעוף הציפור הכל נראה יפה ועוצמתי יותר.

מכאן אנחנו יוצאות לרפטינג, אמנם חודש אוקטובר זה לא בדיוק העונה המומלצת לרפטינג, המים כבר רגועים ונעים להם בעצלות. העונה הכי שווה לרפטינג היא אחרי הפשרת השלגים, חודש מאי זה זמן מושלם. (כל כך מושלם, שיש לנו הפתעה בסוף הפוסט…חכו בסבלנות!) אבל גם שיט רגוע מתאים לנו. אנחנו נפרדות מסיון שנוסעת לקלאשין ואני ונעמי יוצאות לרפטינג. חליפת צלילה, אפודות הצלה, קסדות צהובות, וג’יפ ירוק לוקח אותנו למעבה הקניון. הכיף מתחיל!

נעמי דואגת להסביר לי כמה חם יהיה לי עם הסריג שלי, אבל כשנרד למטה ונתחיל את הרפטינג נגלה שהקור שם מקפיא, ולבוש חורפי הולם לא היה מזיק.

המדריך שלנו שמתלווה לרפטינג לא יודע בהתחלה שיש לו עסק עם צלמות, אמנם הוא רואה את הציוד, אבל הוא בטח לא מבין לאן הוא נפל. אנחנו מתיישבות בסירה שהבחורים מורידים מהג’יפ. מקבלות לידיים משוט כחול, וקדימה..לרפטינג.

  • ההנאות הקטנות

בהתחלה אני עוד עושה משהו עם הידיים, מזיזה את המשוט, אבל מהר מאוד הנוף קורץ לנו בהרבה. אני ונעמי מניחות את המשוטים ומצלמות. יש לנו נהג ומבחינתנו זה בסדר.
מידי פעם הוא קורא לנו “ימין” “שמאל” וכשאין מענה הוא פשוט מנסה ב-“תן גז!!” אז עושים קצת “פוש” מהצילומים נותנים גז קטן, ושוב…

יש לנו דרך של שעתיים, לבד, בנהר המהמם הזה שזורם בתוך קניון עמוק, אדיר ממדים. המים צלולים וניתן לראות את העומק. אבנים, חלוקי נחל, צמחים, ובעלי כנף הם חלק מהנוף הבראשיתי שנוסע איתנו. אם היינו רוצות יכלנו לעשות כאן קפיצה למים, לצוף, לשחות, וכן, אפילו לקפוץ מסלע. אבל אנחנו מעדיפות להישאר על הסירה. מידי פעם אנחנו עוברות בקטעים של מפלים קטנים המים שם גועשים יותר, וברור שזה מוסיף כיף וקצת אנרגיה.

המדריך שלנו נותן לנו להפסיק להשיט את הסירה, בחן ובאדיבות הוא אומר לנו שאנחנו מתקרבים לגשר וכדאי שנצלם. תחילה הגשר מציץ בין הסלעים ואז הוא מתגלה במלוא תפארתו, גבוה, צר, ומרשים. קשתותיו מוסיפות לו אלגנטיות וחן מיוחד. מלמטה הוא נראה עוצמתי חזק ואיתן. מעלינו אני רואה שתי נקודות שחורות שטסות על חוט דק, לפני כן זו הייתי אני טסה שם למעלה על האומגה.
אנחנו מצלמות את הגשר בכמה זויות, מכל כיון וצורה, וטוב שכך, כי אם היינו יודעות מה יקרה רגע אחרי, אולי היינו מצלמות עוד.

ואז מגיע הרגע הזה, המצלמה נלקחת לי מהידיים. מרוב הלם אני שותקת, ידיים גבריות מכניסות את החפץ היקר שלי לתוך שק צהוב, הן קושרות את השק. תוקעות לי משוט ליד. ” קדימה! תן גז!”
אני לוקחת את המשוט, עוד בהלם ממה שקרה, בטוחה שכנראה אנחנו הולכות לעבור בקטע מסוכן שעדיף להיות שם בלי מצלמה ביד. אבל רק אחר מתברר לי שלא. המדריך שלנו פשוט שבע לראות אותנו מצלמות והחליט שדי! הוא שם לזה סטופ. אני יושבת כמו ילדה טובה, משיטה את הסירה, מפחדת בכלל לשאול על המצלמה.

אחרי כמה דקות ארוכות בלי מצלמה, אני מודה לו בשקט. אני ונעמי יושבות שם על הסירה, משייטות בנהר בצבע טורקיז, השמש שיורדת מפזזת ורוקדת על המים, ובין העצים, מבזיקה קרני אור שצובעות את העצים בצבעים חמים. היופי הוא על טבעי, הוא מקסים אותנו. אנחנו לבד. וזה מרגש אותי יותר. כי השקט כאן עוצמתי מתמיד, יש לנו שעה נוספת של רפטינג, בלי מצלמה, בלי פלאפונים, בלי אנשים. אנחנו מדברות, שותקות, מתבוננות. ויותר מכל פשוט נושמות. חוות את הרגע.

לרגעים האלה אני קוראת “ההנאות הקטנות” אלו רגעים שכדאי לאסוף כדי לחוות אותם שוב ושוב, גם אם לא אהיה כאן בטארה, ולא אשב על סירה, גם אם זה יהיה על הספה בסלון, או על כסא במשרד. לראות, לחוות, ולהנות. זה הסוד של הרגעים הקטנים.

לקראת הסוף, השק הצהוב נפתח. המצלמות השחורות יוצאות אחר כבוד, ושוב אני ונעמי מצלמות. השמש נמוכה ויוצרת פליירים מהממים, תאורה קסומה של שעה ששווה זהב. הסירה עוצרת על גדות הנהר. אנחנו יוצאות, עולות לג’יפ שממתין לנו ולוקח אותנו בדרך מהממת חזרה לגשר טארה.

Left
Right

רק אחרי שאנחנו מורידות את ביגוד הרפטינג אנחנו קולטות שאנחנו כאן לבד. בלי כסף. בלי פלאפון. בלי נהג. אנשי הרפטינג לא מבינים כל כך אנגלית וכשאני שואלת אותם מי אמור לקחת אותנו לקלאשין הם ממלמלים משהו מתחת לשפם והולכים. אני יושבת על ספסל העץ הקרוב וצוחקת. המצב הזוי, אבל אני משערת לעצמי שיהיה בסדר. הנהג שלנו בכל אופן הבטיח שהוא ישלח נהג שיקח אותנו.

מנהל הרפטינג מגיע אחרי כמה דקות ואומר שבשעה 5 תבוא מונית לקחת אותנו. הדקות עוברות, אני רואה מונית מגיעה ושומעת קבוצה של ישראלים שאומרים שהנה המונית שלהם לקלאשין. אנחנו מתקדמות לעבר המסעדה ולמונית, מחכות שמשהו יגיד לנו מה לעשות. בסופו של דבר מתברר שזה הנהג שנשלח אלינו. אנחנו נכנסות למונית. הרגליים שלי רטובות אז אני בלי נעליים, לא יודעת מה מקובל כאן ומה לא, אבל למי אכפת, אני בלי פלאפון וכסף וזה חשוב יותר.
המונית עוזבת. הנהג מסתבר לא יודע אנגלית בכלל. אנחנו עייפות מהיום הארוך, ונרדמות.
ואז מתעוררות. וכן, עדיין בדרך. הלחץ קצת עולה “הוא בטוח לוקח אותנו לאן שאנחנו צריכות?” נעמי שואלת אותי, שאלה טובה. אני מבררת אצל הנהג “הוא נוסע לקלאשין” אם לא לאן שאנחנו צריכות לפחות לאותה עיר, משם נסתדר. “מקסימום נצלם אנשים ונמכור תמונה ביורו” אני אומרת לנעמי. הדרך ממשיכה, היא מתארכת ואנחנו חסרות סבלנות. כבר צלמנו את כל הבתים, הכבשים והכביסות. כל כמה דקות נעמי שואלת את הנהג מתי נגיע. הוא רוצה להגיע ולו כדי שנפסיק לשאול.

בסופו של דבר אנחנו צוחקות וצוחקות, מבינות את המציאות ההזויה שלנו.
אחרי שעה פלוס, אני רואה את קלאשין, מתפללת שהוא יגיע למקום שלנו, אין לי מושג איפה אנחנו אמורות ללון, רק יודעת שהבית בצורת פטריה.

הנהג עשה עבודה טובה. הפטריה מציצה מאחורי מדרגות תלולות. הוא עוצר, דופק אצל בעלת הבית, מסביר לה מי אנחנו ומה מעשינו. היא מזהה אותנו כחברות של סיון (שכבר שם) הנהג אומר לנו ששלמו לו מראש ועוזב. תודה לה’ הגענו בשלום. אנחנו עולות את המדרגות, הן צרות ותלולות כיאה לפטריה שמתנוססת בראשן. עודי עולה ואני חושבת מי העלה את המזוודות הכבדות שלנו דרך המדרגות האלה, האופציה היחידה זה אלכס הנהג שלנו. כשאני רואה את זה בדמיון הצחוק יוצא ממני בלי שליטה ועם הצחוק המתגלגל של נעמי זה רק מתגבר, כך אנחנו נכנסות לפטריה. צוחקות, עייפות, מאושרות.

Left
Right

יום שישי בבוקר, אנחנו משכימות קום. תכניות רבות השארנו ליום שישי. טיול באגם ביוגרדסקה, נסיעה לפודגוריצה שם אנחנו נהייה בשבת. עוד אין לנו מלון, אבל מי לחוץ?

אנחנו מארגנות את עצמנו מהר, את הכושר היומי אני מתחילה עם הורדת המזוודות ללמטה. שווה לחיזוק השרירים. אח”כ יש לנו קצת זמן עד שהנהג יגיע. הגינה מסביב לפטריה היא קסומה, יש לה צמחים מיוחדים וקישוטים מתוקים. עדיין אוויר של בוקר, אפשר עוד להרגיש את הטל. אני קוטפת ענפים, עלים וצמחים, שומרת לי ליומן המסע שאכתוב.

כמה שאני אוהבת ערפל, את המסתורין שהוא מביא איתו. מכסה את האופק יוצר שכבה אפרפרה של יופי, וטוהר שמתמזג עם שמים ואדמה.

הכל נראה יפה יותר בערפל. דווקא כשהענן יורד על הארץ מכסה  ומעמעם את הראות, קל יותר לראות את מה שנעלם כשהבהירות חדה וטובה. כי יש שם בטבע עצמים, יצורים, שנראים דווקא כשהאפור מכסה אותם. אז הם בולטים בפשטות שלהם, ביופי האמיתי שלא ראינו עד עכשיו.

עוזבות את קלאשין. הערפל נעלם יחד איתנו. אומרות שלום לחתולת הבית הנחמדת, תופסת מהר תמונה שלה (יש לי כבר אוסף חתולים מונטנגרים)

הבוקר עדיין כאן, כמה כיף לקום מוקדם ולהתחיל את היום באגם. בכניסה לשמורת ביוגרדסקה אנחנו פוגשות שומרת חייכנית ומלאת הומור, וכמו כל אשה בגיל שלה היא סקרנית לדעת בת כמה היא נראית, אלכס שואל אותי, “לא יודעת, אני אומרת, תן לה גיל צעיר שתהנה” אז הוא מהמר על 60. היא עונה לו שהיא 57. אנחנו צוחקות ברכב, היא לפחות צוחקת גם…וכן, נותרנו בתעלומה, בת כמה היא באמת, כי כדרכן של נשים יש לנו נטייה להוריד בשנים.

 

Left
Right

במצב רוח טוב אנחנו יורדות לאגם. השמורה ריקה עדיין, יש קצת תיירים פה ושם. הצבעים השולטים הם כתום, אדום, צהוב, צבעי סתיו יפים וחמים שמתכתבים נהדר עם צבעו של האגם. אגם ביוגרדסקה הוא אגם קטן שאפשר לטייל סביבו, להנות מצמחייה יפה ומקסימה. ליד האגם פזורים ספסלים ושולחנות פיקניק.

את עיני צדה אשה מבוגרת שיושבת על יד שולחן ירוק, כותבת, לא יודעת מה. ביקשתי ממנה רשות לצלם, והיא התלהבה לארח חברה. כך ישבנו יחד ופטפטנו במשך שעה. היא ספרה לי על אנגליה ממנה היא הגיעה, על הטיול שלה ועל היומן מסע שהיא כותבת.

אני לא זוכרת את שמה, אבל היה לנו נחמד יחד, היא נתנה לי לצלם את המפה שלה ( שיהיה לך..לכו תסבירו לה שמי צריך מפה מודפסת) אבל אני שמחה שצילמתי כי ביומן המסע שלי השתמשתי בתצלום של המפה שלה. ליוויתי אותה אח”כ למסעדה, כשהחברות שלה שמעו שאני מישראל הם ברכו אותי בברכת “שלום” גאות לראות ולהכיר משהי מהארץ.

כשחזרתי אני וסיון יצאנו לשיט באגם. מקבלים אפודות הצלה ושתי משוטים וכל השאר עליך. מסתבר ששיט זה לא בדיוק המקצוע שלנו. ישבנו בסירה ולפני שנתהפך עם הבייבי קראנו לגבר שהיה ליד שיקפוץ לסירה ושיקח אותנו לשיט קצר. מי שנכנס התגלה כנהג של אוטובוס לתיירים, הוא ניסה ללמד אותי להשיט את הסירה ( ללא הצלחה ) אבל זה בגלל שהוא היה מורה גרוע. בסופו של דבר אחרי סיבוב קצר הוא רץ לתיירים שלו שחיכו לו, ומשהו אחר הסכים לקחת אותנו לשיט. הפעם יכלנו לשבת ברוגע והוא פשוט השיט את הסירה.

אחרי שיט נחמד, ירדנו, ופשוט נהננו מהנוף היפה, מהשקט שמשותף לכל האגמים במונטנגרו. הלכתי לפינה שקטה, הוצאתי סידור והתפללתי תפילת שחרית בנוף הקסום, ביופי של הבריאה. זו הייתה תפילה שונה ומיוחדת.

השעה מתקדמת. בל נשכח שיום שישי היום ועוד אין לנו מלון לשבת. אנחנו מתקפלות אומרות שלום לאגם היפה ולאנשים הנחמדים ויוצאות לכיוון פודגוריצה עיר הבירה של מונטנגרו.

***
צילומים: שושי סירקיס | נעמי רטבי

הגעתם עד לכאן? אז הנה:

במשך כל הטיול שלנו ובמהלך תקופת כתיבת הפוסטים על מונטנגרו,
אנחנו מוצפות בשאלות ובקשות להצטרף אלינו למסע כזה,
האמת, שזה מרגש אותנו ההתעניינות הגוברת הזו –
מכאלו שמחפשים – הרבה טבע, רגש ונשמה!
המסע למונטנגרו – בדיוק כמו השם שלו – הינו מסע.
מסע לחבל ארץ טבעי, פראי ויפייפה.
מסע אל תוך הנשמה שלנו פנימה.
מסע אל נקודה קסומה בתוך הלב.
מסע צילומים פוטוגני, מקצועי ומרגש.
מסע.
לאור הבקשות וההתעניינות הרבה –
החלטנו לקחת צעד אחד קדימה.
ולגרום לעוד נשים ובחורות לצאת למסע כזה.
לגעת. להתבונן. להרגיש.
אנחנו בשלבים של תכנון מפתיע! של מסע חדש – עם שושי, נעמי וסיון.
עם הרבה פינוקים, פאן, טבע ועוד.
לא יכולות לגלות הרבה עכשיו,
אבל הנה בכל אופן כמה פרטים:
חמישה ימים קסומים במונטנגרו,
מלאים טבע ונשמה, כולל אטרקציות והרבה כיף.
26-30 במאי 2019.  כ”א- כ”ה באייר.
(טיסה ישירה – סה”כ פחות משלוש שעות ואנחנו שם!)
מונטנגרו עושה לך את זה? גם את רוצה להנות ולנקות את הראש?
כרגע מה שאת צריכה לעשות כדי להגשים את החלום
הוא רק למלא  את הטופס הבא – (טופס התעניינות בלבד ללא התחייבות)
על מנת להיות בין הראשונות שתקבלנה עדכונים על המסע.
נשמח גם ללמוד מה את אוהבת, מרגישה וחולמת לגבי המסע,
מוזמנת לספר לנו בטופס.
לחצני עכשיו על הכפתור ומלאי פרטים.
אנחנו מחכות לך בצד השני.
חשוב מאד להדגיש: מדובר על קבוצת בוטיק, קטנה ואיכותית.
מספר המקומות מוגבל בהחלט!
ממליצות למתעניינות רציניות להשאיר פרטים בהקדם,
לחצי על הכפתור הבא להשארת פרטים:

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

11 תגובות על “מטיילת: ההנאות הקטנות”

  1. אחרי כזה מסע בתוך הפוסטים שלך, שושי
    המסע האמיתי יהיה הרבה יותר חווייתי ומרגש!
    מחכה לשמוע עוד פרטים…

  2. וואו, מטורף
    איזה נופים …
    אפשר לשאול אם יש שם איפה לאכול אוכל כשר ? או שהבאתם אוכל מהארץ ?

    • תודה, באמת נופים מדהימים!
      לגבי אוכל כשר אין שם. יש אפשרות להזמין אוכל מבית חב”ד
      יש להם קייטרינג והם עושים משלוחים.
      אנחנו הבאנו אוכל מהארץ:)

  3. שלום שושי
    אני קוראת את הבלוגים שלך ועוצרת נשימה…
    לא יודעת מה יפה יותר הכתיבה שלך או ההסתכלות על כל דבר ממבט שונה ואחר
    ולשאלתי- האם אפשר טיול למונטונגרו גם ב2020?
    צריכה דחוף ניקוי ראש שכזה…
    אם כן אשמח להתוודע בטלפון 0533199914
    כי לא כל כך נגיש לי המייל (ואני רק עם טלפון כשר)
    תודה
    ותמשיכי לעשות טוב לאנשים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן