בוקר, קול צלצול פעמון המתכת הגדול מודיע לי שמשהו הקדים אותי.
פותחת וילון תחרה דקיק, ומאחורי מסגרת העץ אני רואה אותם, עדר כבשים לבנים
בראשם עומדת המשכוכית. פעמון המתכת על צווארה, ולפיה יצעדו כל העדר.
העשב לח, הם מסביבי, אוכלים, לועסים עשב יבש, כשימאס לה הפעמון יצלצל שוב, והם כולם ירימו ראש
וילכו אחריה. משכוכית, כמה שהיא מרתקת אותי. מושכת אחריה את כולם.
חושבת על עצמי, ומי המשכוכית שלי. לקול איזה פעמון אני קופצת.
תולשת חתיכת עשב ומביאה לכבשה שמתקרבת אלי, היא אוכלת מכף ידי, לא מודה לי. היא רק דורשת עוד.
יש כאן הרבה, אז אני תולשת עוד ומביאה להם, הם מתקבצים סביבי.
ויש אחת, שזה לא מעניין אותה, היא בפינה שלה. אוכלת לבד.
מעדיפה לא להיות חלק מהעדר.
מי את, אני שואלת, והיא רק נותנת מבט.
איך זה שפעמון המתכת לא השפיעה עליך, אני רוצה לדעת.
אבל היא כבר נעלמת מאחורי הגבעה.
אני נותרת עם השאלות, בלי תשובות.
הכפר כאן קטן. כמה בתי עץ קטנים, חבלי כביסה שנמתחים מבית לבית, בחלקם מתנופפים בגדים צבעוניים.
במרכז הכפר יש את ברז המים החלוד, ודלי שחור מתחתיו.
הסוסים מסתובבים כאן הלוך ושוב. ועז קטנה נכנסת למסעדה שבכניסה לכפר, מרגישה שם כמו בביתה.
שקט. אני יכולה למשש את הדממה, היא רכה ואוורירית. הריח שלה נפלא, מריחה כמו צוף הדרים.
היא מושלמת בעיני, הדממה הזו. רק כאן אני יכולה לשמוע את התווים שמנגנים בעלי החיים.
יוצרים יחד עם הטבע סימפוניה נהדרת של עולם נסתר. שנגלה אם רק רואים אותו.
מתחת למעבה השכבות של ענני הפיח השחור. היא קיימת שם טהורה ונקיה.
עוד כמה שעות, אעזוב את הכפר, ועוד כמה ימים אעזוב את הטבע שהוא חלק ממני עכשיו.
אחזור לעיר גדולה וצפופה שמכילה יותר מכל מה שהמדינה הקטנה הזו מכילה בכל הארץ שלה.
אשאף פיח ועשן. רעש הצפירות יהיה המוזיקה שלי, והיא תהייה רועשת ובלי קצב.
ריח הפרחים יעלם בריח הכימי שמתנדף מאתרי הבניה.
והפינה היפה שלי תירמס תחת נעלי האנשים הממהרים.
אני רוצה לאסוף את הרגעים האלה לתוך בקבוק זכוכית אטום ולהביא אותם איתי. לבית שלי.
אני אוספת אותם, ריחות, תחושות, זכרונות, קולות, רגשות. את כולם אני דוחסת לתוך הבקבוק הקטן
ועליו אני שומרת מכל משמר, לכל אורך המסע שלי.
אני כאן.
בעיר.
בבית.
ואי שם ליד מפוצצים מנהרה כבר תקופה ארוכה.
וקולות הסירנות הם חלק מהלחן של העיר שלי.
אבל אני לא שומעת אותם.
יש לי לחן אחר, שכתבתי שם, ושיפרתי כאן.
אני מנגנת את המוזיקה שלי.
כותבת את ההווה בצורה שאני בוחרת לחיות.
הבקבוק שלי נשבר.
וכל מה ששמרתי התנדף בחלל הקטן.
רציתי לאסוף אותם שוב…
וויתרתי.
כי בחרתי ליצור שוב.
את הרגשות, התחושות, הרגעים, הזיכרונות, שאני חווה כרגע
ביום יום שלי, שנמצא רחוק אלפי קילומטרים מהכפר הקטן שעזבתי.
מקשיבה למוזיקה שהאני שלי מנגן.
ממששת את הרגשות של ליבי, מרגישה את הטקסטורה.
נותנת זמן לעצמי. עפה על שטיח לאגם שנמצא שם רחוק בהר השחור
ונוחתת על אדמה רכה.
מותחת כל שריר ושריר, נותנת ללחץ שכבל אותי, לשחרר, עוד ועוד.
יודעת, מה טוב.
ויש ימים. שהכל לא טוב, שאני נותנת לעצמי ליפול לתוך החור השחור.
יודעת שאני נופלת אבל אין לי כח לקום.
המטרות שלי נשארות במחברת. ואני נותנת להרגלים ישנים לתפוס אותי חזק
אחורה.
אלו ימים, שאני חלשה. חלשה מכדי להיות חזקה.
אבל אי שם בפנים, משהו קטן לוחש לי. זה רק היום, וזה יעבור.
מחר יום חדש יבוא, השמש תזרח חזק יותר, תאיר את העולם בצבעים יפים.
ואת תחזרי למי שאת. למה שאת.
מחברת אחת שנשארת באותו מצב, וכל יום אני אומרת. מחר.
אבל עצם היותה, מעניקה לי כח.
כי אני יודעת על המילים, יודעת על המטרות, על מי שרציתי להיות
אי אז כשכתבתי את השאיפות.
אני בוחרת ללכת בשביל שמוביל אותי לדרך שונה ואחרת.
לדרך שקרני השמש מאירות בה יותר.
ולא משנה לי, איפה אני ומה אני עושה. כשאני שם השביל הולך איתי. בכל מקום בכל מצב.
ושם יש את הטבע שאני אוהבת. את השקט. את השלווה והרוגע.
וגם אם לרגע אני מתבלבלת ונכנסת לשביל אחר.
לפחות אני יודעת איך לצאת.
בחרתי לעצב לעצמי דרך חדשה, להוריד במקום להוסיף.
רציתי להפחית עומס, וכך נפגשנו, אני והמינימליזם.
ונשאבתי לתוך עולם אחר ושונה, שתמיד היה שם, רצה שאמצא אותו וארצה אותו.
הייתי אספנית (ועדיין),אבל למדתי להוציא, לאגור פחות. לרוקן את הספייס שבו אני חיה.
וזה לא היה לי קל. אבל כשראיתי את הלבן, מצאתי מנוח גם אצלי בפנים.
למדתי ליצור חוויות במקום לצאת לקניות. ראיתי את היופי שקיים כאן, במרחק נגיעה
ורק הייתי צריכה להושיט יד, לגעת, למשש, להרגיש את היופי שעוטף אותי.
לתת לגוף שלי את מה שהוא אוהב ורוצה. את הטוהר והנקיות.
היום, אני עוד צועדת בחדרים החדשים שפתחו לי הדלתות, הם מלאים בתובנות
בחידושים, במסקנות פשוטות על החיים. אני מעניקה לעצמי יותר, יודעת לתת ולקבל.
ובמקום הסודי שלי, שהולך איתי לכל מקום. אני עם עצמי, שואלת, ולא תמיד עונה.
אבל למדתי לשאול.
ולא לפחד מעצמי.
ובדרך הזו, אני נותנת לעצמי לצמוח, לדעת לא להתבלבל, דווקא בהווה שלי.
שהוא עמוס כל כך, והשפע עצום, שסביבי אנשים רק רצים.
אני עוצרת.
כי השקט צורח לי בקול, ואין מי שישמע ברעש הזה.
אז אני מנמיכה ווליום. מורידה הילוך.
ונותנת לשקט לשטוף אותי, במימיו הצלולים.
וזה עושה לי טוב, לא לראות את הפרסומות שעושות הבהובים בעיניים.
ועושה לי טוב לא לקרוא חדשות.
טוב לי, לשבת על שטיח בחדר הצבעוני של הנסיכה הקטנה שלי.
ולשחק ביחד, פאזל, לרדד חימר, ולקרוץ צורות, ולשים את כל הבובות על המיטה,
ושירה תכין להם ארוחה טעימה.
כיף לי לשבת כך, למרות שהטלפון מצלצל שוב ושוב.
למרות שהביפר של ההודעות מנגן בקצב מעצבן.
אני בחרתי לחיות בעולם אחר.
וזה רק נראה לנו, שהוא קיים אי שם מעבר להר השחור,
אבל הוא כאן. גם בעיר הכי אורבנית.
גם מאחורי קירות הבטון, ואפילו עם בטון חשוף.
השקט מתחיל בתוכנו. במקום שאנו רוצים להאזין לו, להרגיש ולהיות איתו.
הפוסט הזה לא נכתב ביום אחד, וגם לא ביומיים. הוא ימשיך להכתב הלאה…
יחד אתכם, עם התגובות שלכם, כאן ובמייל שבטח הובילו אותי לאן שאני…
***
תכלס מה עשינו?
יום רביעי: את הבוקר התחלנו באגם השחור אח"כ יצאנו לכפר Katun Eko Selo Camp- Žabljak
לכפר הגענו בעיקר לצילומים, המקום הוא כפר אקולוגי שמיועד למטיילים, יש בקתות עץ שכל בקתה זה בעצם חדר שינה
בחוץ יש מקלחות ושירותים, ומסעדה כפרית אותנטית יפה מאוד! בעלי המקום היו נחמדים והביאו את הסוסים
שנוכל לשחק איתם 🙂 ולהצטלם כמובן. יש גם אפשרות לרכיבה על סוסים באזור.
אחרי הכפר המשכנו לאגם Zmijinje , אגם קטן ונחמד שנמצא באזור, שם היינו אמורות לעשות פקניק, את סיפור הפקניק תקראו בפוסט האוכל:)
בדרך עצרנו בעוד כפרים וחזרנו ללילה אחרון בבקתה.
על מה שעשינו בימים הבאים, בפוסט הבא >
***
צילומים: שושי סירקיס | נעמי רטבי
***
אהבתם את הפוסט, רוצים להתעדכן בפוסט הבא? הרשמו לאתר וקבלו עדכון על פוסט חדש לפני כולם 🙂
מרגש,נוגע ברפרוף.
אולי זה נקרא ממגנט..
מצאתי עצמי נשאבת לתמונה נושמת ומרפה…
התמונות נפלאות והכיתוב הופך אותן לקסם.
נגעת לליבי!
תמונות מיוחדות.
בדיוק השבת חשבתי לעצמי,
מה קורה עם הפוסט הבא?!
מחכה כבר לפוסט הבא……
תודה העני♥
מזדהה עם התפיסה החדשה והנקיה שלך גם אני מחפשת אותה בחיי ומוצאת אותה בפרטים הקטנים של החיים שעושים אותנו מי שאנחנו באמת…
האהבות הקטנות של החיים הם החיים הגדולים…תודה על השיתוף וכמובן על הצילומים העוצמתיים מלאי האמירה מחכה להמשך תובנות והארות.
כ"כ נכון! הלוואי והיינו זוכרים את זה כל הזמן…
כל כך מרגש! התוכן המדהים,
התמונות הקסומות, המלל שמתאים לכל אחת
קיבלתי כח! מלא תודות!
כ"כ שמחה לקרוא! תודה נחמי ♥
תענוג גדול לצאת למסע מהכסא בבית…
את מרגשת, עמוקה, מחוברת לעצמך!
כותבת מדהים, וצלמת בקנה מידה!
שלושת הפוסטים היו מיוחדים והאחרון במיוחד
תודה על השיתוף ♥
רגשת אותי מאוד בתיה, כמה דלק זה נותן לי
ושמחה לשתף , התגובות נותנות לי את המרץ והחשק להמשיך
תודה יקרה.
מדהימה את
מעוררת השראה!
מדהימה שאת גם, תודה!
שושי את מדהימה
מלאה בתובנות עמוקות
מחוברת ומקשיבה לעצמך
תודה על השיתוף זה נותן המון כח
ומשרה שלווה קסומה.
תודה אנה יקרה, הלוואי והייתי כך כל הזמן,
זה עבודה שלנו כאן בחיים:)
כ"כ נכון ואמיתי
וכנה,
מרגש!
תודה ♥
ראיתי ששלחת את הפוסט רגע לפני שהלכתי לישון, והחלטתי לשמור אותו לרגע הפרטי שלי בקפה של הבוקר:)
כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. בטיול האחרון שלי לטבע לפני מספר שנים חזרתי עם תובנות כ"כ חשובות על עצמי שגרמו לי להצליח להשתחרר ממחויבויות קודמות מעיקות, לשחרר מחסומים ואפילו… להתחתן.
עכשיו אני באטרף עוד יותר גדול, שחלק ממנו זה גם היכולת להרשות לעצמי טיול כלשהו… משתוקקת להרגשת הנקיות הזו כל יום מחדש, אבל לא רואה את זה קורה:(
בינתיים שאפתי קצת רוח והשראה ממך ותודה לך על כך!!!
החיים שואבים אותנו למרוץ שלא נגמר, בפרט כאן,
חושבת שזה נצרך לכולנו לנקות את הראש מידי פעם, לתת לעצמנו להשתחרר
וכמו שכתבת, התוצאה שווה הכל, כי אנחנו חוזרות מלאות כח, עם תובנות והחלטות טובות
מאחלת בשבילך שתוכלי לצאת שוב בקרוב
תודה על התגובה והשיתוף!
הכתיבה שלך מדהימה ונוגעת. יש לך את זה! את יודעת לדייק בניסוחים, למצוא את המילים הנכונות והקולעות, שצולפות ישר בלב.
והתמונות בכלל, אחת אחת. לא שואלת אותך את מי את הכי אוהבת, כי אם אני לא מסוגלת לבחור ביניהן, את בטוח גם לא.
רגשת אותי, כ"כ שמחה לקרוא! תודה ♥
נוגעת ללב את.
הכתיבה היפה
והתמונות בכלל, כל תמונה שווה מחמאה בנפרד 🙂
מחמאה כזו ממך, שווה הרבה
תודה יקירה♥
החזרת אותי אחורה בזמן, למקום הקסום הזה ועוד בשילוב נקודת המבט העמוקה שלך, אין יותר מדוייק מזה.
עם הכתיבה שלך והתמונות ה.. ה.. (איך אפשר לתאר במילים תמונות כאלו!) אפשר לעצום עיניים. ולהרגיש. ❤
זה לא יכל לקרות בלעדיך, את היית ההשראה
הדלק המניע, בזכותך דברים השתנו אצלי.
למדתי המון, ועוד הדרך ארוכה, הייתה לי זכות לצאת איתך למסע
ולהמשיך אותו כאן 🙂 תודה! נהדרת שאת ♥