מכירים את זה? אתם עומדים לפני רכישת רכב. כל מה שתראו עכשיו יהיה את אותם הרכבים שאתם בוחנים, משווים, מתלבטים לגביהם. זה מה שאתם רואים כשהראש שלכם שמוט על זגוגית חלון הרכבת; זה מה שאתם סופרים בנסיעה ארוכה בכבישים. הרכב הזה בדיוק חונה בכל מקום שאתם הולכים אליו. המוח מסנן את כל השאר. כמה זה קל ומדהים.

בראייה צילומית אנחנו עובדים בדיוק אותו הדבר: אנחנו מתרגלים את המוח לסנן, לראות את העולם אחרת. אם עד היום ראינו פריים עם כל מה שיש בו, הרי שראייה צילומית מפתחת ומחדדת את החושים הוויזואליים שלנו. אנחנו מתחילים לראות לעומק, מסננים רעשים, מעיפים עצמים, שמים לב לצבעוניות ולטקסטורות. העין כאילו מוחקת, כמו בכלי AI משוכלל ומובנה, את כל מה שהיא לא רוצה לראות.

עם הזמן, העין גם מפסיקה לראות את אותם עצמים מיותרים. היא תראה עיגול סימטרי וקרן אור; היא תראה קומפוזיציה תנועתית של בניינים וצללים. העין לא רואה את גגות הבתים החשופים, הכיסאות הזרוקים, חוטי החשמל שנמתחים מקצה לקצה או אנטנות מכוערות שמזדקרות מעלה בשמי התכלת. העין לומדת להשמיט את כל מה שלא נחוץ. היא מזיזה החוצה ובונה את הפריים הנכון, מכניסה לתוך המסגרת של התמונה את מה שהיא רואה, את היופי שנמצא בין כל גיבובי האובייקטים.

אם יצא לכם לעקוב אחרי צלמים (אני ממליצה לעשות את זה, וגם לעקוב אחרי הצילומים שלכם), בטח שמתם לב להתקדמות המקצועית שלהם. ובכן, מה בדיוק השתנה? הרי הצלם מצלם באותו הכלי, המצלמה, ומשתמש באותה התאורה. מה קורה במהלך החודשים והשנים?

הראייה הצילומית מתפתחת. היא כמו שריר. כדי לראות חד ולעומק נדרשות מיומנות, סבלנות, ניסוי ושוב ניסוי. כמו במוזיקה, שמיעה מוזיקלית אף היא מתפתחת עם הזמן, וכך גם חוש הטעם. ככל שנתמקד יותר בחושים עצמם, אם זו ראייה, שמיעה או טעם, וננטרל רעשי רקע, נהיה בכל הווייתנו באותו המקום וננסה ללמוד את מה שאנחנו קולטים: את דקויות הקשת על מיתרי הכינור, את היד שמרפרפת על קלידי הפסנתר. יש אנשים שמסוגלים להרגיש איכות של שמן זית או סוג של מלח; הם פיתחו דקויות לאוכל. כשהם אוכלים, הם שם. הם לא עסוקים בעוד משהו, לא אוכלים בדרך אגב. כשתשומת הלב שלנו מתמקדת, היא נהפכת לקרן לייזר מדויקת.

כך גם בצילום. אנחנו מאמנים את העין לשים לב, להתבונן, לגמוע את העולם בוויזואליות שלו. יש אנשים ששומעים צלילים: סאונד של רכבת, שירת ציפורים, חריקת בלמים, נביחה של כלב, ומצרפים אותם למקצבים ולשירים. כשאנחנו צועדים ברחוב, מטיילים, או מכירים מקום חדש, אנחנו יכולים לעבור על פני השטח ולא לצלול לעומק. לראות רחוב, עיר, ולהשתעמם, כי מה מעניין בגושים של בניינים?

ואנחנו יכולים גם להיכנס לבועה כזו. אני אוהבת לשחק ולעבור בין בועות. ביום קיצי אחד ישבתי בתחנת הרכבת השלום בתל אביב. הגוף שלי לא הצליח להסתגל למזג האוויר התל אביבי, ירושלמית יבשה שכמותי נחתה לאחוזי לחות בלתי נסבלים. התיישבתי על ספסל, צמודה למזגן, מנסה לצנן את עצמי. בכדי להעביר את הזמן עד לבוא הרכבת המיוחלת שיחקתי עם עצמי משחק: להסתכל רק על הנעליים של אנשים וכשאנשים חולפים, לנחש לפי הנעל לאיזו דמות היא שייכת.

מרתק לראות איך הנעל מספרת סיפור שלם על מי שנעול בתוכה. אחרי הרבה זוגות של נעלי ספורט ומותג או שניים שכיכבו ברשימה, עברו לפניי זוג נעלי מוקסין מזמש חום כהה, נעולות לרגליים שלא חבשו גרביים. הכיף במשחק הזה הוא לדמיין בשנייה מי הדמות: מה הוא לובש, איך הוא נראה, בן כמה הוא, ואז להציץ ולראות אם צדקתי. הדמות של נעלי המוקסין הפתיעה אותי בתיק העור השחור והגדול במיוחד שהוא נשא בידו. (גם אתם חושבים על חפיסות של שטרות כרוכות בגומיות?)

הבנתם את העיקרון.

נסו לשחק גם אתם בפעם הבאה שתצאו לרחוב. לא חייבים לצאת כדי לשחק ולאמן את העין. עכשיו, כשאתם יושבים וקוראים, אתם יכולים לדפדף במגזין ולהסתכל שוב על התמונות, הפעם בהתבוננות ובסקרנות. לשים לב לכלים שהשתמשו בהם, לכיוון התאורה, לזווית הצילום. נסו לנחש אם אתם מזהים מי צילם מה.

אפשר גם להרים מבט מהמגזין ולסקור את החלל שבו אתם יושבים (מניחה שאתם יושבים, מקווה בשבילכם). צורות גיאומטריות? תמצאו כמה. בצילום אנחנו יוצרים בעצמנו את הצורה על ידי חיבור של אור וצל,  כמו המפגש שבין קו אופקי של קיר בטון לבין הצל המשולש והחד שמטיל שולחן עץ על הרצפה.

עם הזמן תתחילו לראות מה אתם אוהבים ולמה אתם מתחברים. בהתחלה זה יהיה כמו כלבו של תמונות מכל הבא ליד: יונה על חוטי חשמל, חתול עצלן ממוסגר במשקופי טורקיז מקולפים, שקיעה סימטרית, זריחה אבסטרקטית. עם הזמן תעמיקו פנימה ותקשיבו, זו חוויה. אתם לא תראו עוד בניין אפור ומשעמם עם חלון ותריסים; אתם תראו קומפוזיציה יפהפייה של מרובעים. אתם תייצרו "יש" חדש. בתוך העולם הזה תשימו לב לדברים שאף אחד אחר לא ראה לפניכם, כי זו העין שלכם. המבט שלכם. העומק שיש בכם. מה שמסקרן אתכם.

אחד רואה רגשות: העיניים הדומעות של אישה מבוגרת המתבוננת ברכבת שיוצאת לאופק, האיש השמח עם זר הפרחים, הילד הבודד בפינה. אחת רואה טקסטורות: אריחים, קירות, בועות. יש מי שרואה בשחור לבן, ומי שרואה פריימים מלאי צבע, ססגוניים וחיים. יש אלו שרואים חיות: זיקיות מהירות, עולם מופלא של חרקים, תוכים מצוברחים.

יש ימים שבהם אנחנו רואים את מה שאנחנו מרגישים. לפעמים נראה קומפוזיציות גאומטריות וקווים ישרים, אולי כי באותו הזמן נרצה יציבות ודברים ברורים. לעיתים נצא החוצה וכל הצבעים יצחקו אלינו בשמחה, ואולי נשים לב בעיקר לפרצופים של ילדים או לדינמיקה בין אנשים.

מעבר לתוצאה הוויזואלית, הרגע הזה שבו אנחנו נכנסים ל"בועה" ומאמנים את העין להתבונן במשהו אחד בלבד, מייצר איפוס קטן ומנתק אותנו מהעומס. תראו את זה כסוג של "מיינדפולנס צילומי". באותן דקות, הראש שלכם לא נמצא באתמול ולא במשימות של מחר; הוא נמצא בדיוק כאן, עכשיו, בתוך הפריים. הראייה הצילומית היא לא רק טכניקה ליצירת תמונות יפות, היא קודם כול דרך להיות נוכחים במציאות, לעצור את המרוץ ולנשום .

כדי להתחיל לתרגל את זה כבר היום, הנה משחק קטן שאני מציעה לכם לקחת איתכם לשבוע הקרוב: בחרו לכם נושא שבועי. אפשר ללכת על הצבע הצהוב (כמחווה לדבש ולראש השנה). בכל מקום שבו תהיו, בהליכה לעבודה, בתור לסופר, או בסלון בבית, חפשו רק את הנגיעות הצהובות. אתם תופתעו לגלות כמה הצהוב נוכח. בשבוע לאחר מכן, חפשו רק צללים אלכסוניים, או רק השתקפויות. פתאום תגלו שהרחוב הטיפוסי שצעדתם בו מאות פעמים הופך למגרש משחקים עשיר ומסקרן.

אז בפעם הבאה שאתם יוצאים, אפשר גם בלי מצלמה, אבל ברור שעדיף עם, נסו להתחיל לאמן את העין. תתבוננו. תהיו סקרניים. תשחקו. ותופתעו לגלות עולם קסום ויפה שנמצא כאן כל הזמן.
אתם מוזמנים לגלות את הרבדים הנסתרים שלו, שרק העין שלכם יכולה לראות.

ואם תרצו לשתף, אתם יודעים לאן לשלוח : –)

_

רוצים לקחת את הראייה הצילומית שלכם צעד אחד קדימה?

מזמינה אתכם להצטרף אליי לסדנה הקרובה, לתרגל יחד התבוננות, קומפוזיציה וזווית ראייה ייחודית >