עברתי את טלז-סטון. ברגע האחרון חתכתי ימינה לכיוון שורש.
את הקפה שלי אני שותה בדרך כלל בשעות הצהריים המאוחרות, אבל לפעמים בימים כמו אלה אני שותה אותו בבוקר. הקפה הוא רק תירוץ לשבת על כיסא ראטן שזור בשתי וערב, בחלק הפתוח לנוף, מתחת לעצים שעדיין מלבלבים בירוק, בין רעשי הבוקר של אלו שאולי כבר שותים את כוס הקפה השנייה שלהם להיום. מחשבות לעת בוקר. עוד לא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות באותו יום. מהפריווילגיות שבעצמאות. אני יכולה לערוך תמונות, לטפל בבירוקרטיות של העסק, לעסוק בשיווק או לסדר תיקיות.

אחרי כמה לגימות של קפה החלטתי להמשיך לכיוון הסטודיו. עלתה בי מחשבה להתחיל לצלם משהו שרציתי כבר הרבה זמן. את אותם פרחים שהגיעו לסטודיו חיים, רעננים, ורדים, נוריות, אנטוריום כתום עז. הם קישטו את החלל השחור- אפור בנקודות צבע של טבע. יום ועוד יום עד שהחיים נלקחו מהם. אוויר הסטודיו חנט אותם, הפך אותם לפרחי אלמוות, אך ללא חיות. יבשים ודקים כנייר טישו. חלק מהם נשארו באותה תנועה נפולה, כפופים, כורעים תחת עול החיים. אותם שהתייבשו ואיבדו צורה ונפח, הצטמצמו לעלה יבש. ובכל זאת, אף על פי שאיבדו את החיות והרעננות, אהבתי אותם, באותה תנועה נצחית, שברירית, בלתי נכנעת, ורציתי לצלם אותם.

לא ידעתי עוד כמה זמן יישארו, ומשהו בי התחבר לאותם פרחים. כל אחד סיפר את הסיפור שלו. פרחים של הפקה בחורף, אלה שקיבלתי במתנה, הגיעו עטופים בסרט. הם כולם היו שם. גדלים פרא בתוך עצמם. שמתי אותם בכלי עץ שאספתי לפני שנים מהאמן יובל בוכשטב שהיה לפני מעבר לסטודיו משלו. הוא מסר כלים שהיו חלק מניסויים. הייתה בהם אותה אמירה של חוסר שלמות, פגם פה, פגם שם, ועדיין היופי בלט מתוכם. עץ שפעם היה צומח ונהפך לדומם. היה משהו משותף בין הכלי לצמח המיובש.

כשניגשתי לצילום ידעתי איזו תאורה אני רוצה, פשוטה, כאילו פתחתי חלון בחדר הפונה צפונה. שמש שאינה מאירה בעוצמה, אך מאירה מספיק כדי לגבור על עלטה. בפרויקטים שאני מצלמת לעצמי אני נשאבת לתוך בועה סגורה. היא אומנם שקופה, אבל מסננת את העולם החיצון, נכנסת לתוך עולם של יצירה, שאין בו חוקים, כללים ותנאים. ולמרות זאת הוא תחום בתוך מסגרת של יצירה. ומאותו רגע שנגעו ידיי במצלמה, הורידו את כיסוי העדשה וכיוונו את הצמצם, נשאבתי פנימה לעולם של קסם היצירה.

בעגה המקצועית יקראו לזה – זרימה. מקום שבו יש לנו גם שליטה, ידע ומקצועיות וגם מרחב לניסוי ומשחק. סיימתי אחרי כמה שעות. יצאתי עם סדרת תמונות שמתאימות לתערוכה. ידעתי גם מה אני רוצה לספר, התמונות נוצרו מתוך הוויה ביצירה. ריקוד, בדידות, חיבור. היו שם כל כך הרבה תחושות שכמו נבעו מתוכי במהלך אותן שעות שהזזתי, הנחתי וצילמתי. לא תכננתי. לא ידעתי מה יהיה. הבוקר התחיל בכלל בספונטניות, בהחלטה רגעית של זה מה שמרגיש לי נכון לעכשיו.

זו לא הפעם הראשונה שאני נשאבת כך לתוך תהליך יצירה, לתוך חלל של אומנות וביטוי. ניסיתי להבין את עצמי, לחקור ולבדוק מה מתרחש כאן. מתי אני נמצאת באותה בועת יצירה ומתי אני במקום הניגודי – שבו המוח הביקורתי שולט, וכל צעד נשקל ונמדד, עובר תחת עין קפדנית שבודקת בזכוכית מגדלת כל פגם.

לא מזמן היה לי יום צילום. זה היה היום הראשון מתוך סדרה של ימי צילומים לפרויקט ארוך. ללקוחות היה חזון מסוים. בנינו קונספט, פלטת צבעים ורפרנסים. הגעתי ליום הצילום והתאמתי את עצמי לבריף. משהו שם היה חסר, אבל באותו יום לא ידעתי להצביע על הנקודה המדויקת.

ביום השני הבנתי. זה היה הבריף – התחום, הסגור, זה שגרם לי להיות ביצועיסטית ושם את האומנית שבי אי שם מאחורי וילון שחור ואטום. לא יכולתי להמשיך בפרויקט בצורה כזו. דיברתי בכנות עם הלקוחה והסברתי לה את המצב.

ביום הבא משהו השתנה. ברגע שיכולתי להזיז את הקווים ולשחק בהם, להוריד את המצלמה מהחצובה, לנסות את הזווית שאני חושבת עליה, לשחק עם תאורה לפי מה שאני מרגישה, להסתכל על רפרנס כהמלצה ולא כחובה – הצילומים התעוררו לחיים, התמונות קיבלו צבע. הלקוחה חוותה את ההבדל. זה משהו שיכול להיראות משני, אבל הוא הכי חשוב.

הפקות צילום הן בדרך כלל מתוכננות, מהרגע שהן משובצות ביומן ועד לתהליך בניית הקונספט, הבריף, הרפרנסים. הפקות שצמודות מאוד לבריף תחומות בדרך כלל במסגרת עבה ונוקשה. יש להן תנאים ברורים: סדר וחזון של הלקוח, הארט דיירקטור, משרד הפרסום. הכל כבר מוחלט מראש – הזווית, הצבע, המרחק מהנושא. המצלמה הופכת לכלי ביצוע, לא לכלי חשיבה. אין מקום לחופש פעולה. הפקות מהסוג הזה יפיקו תוצאות מקצועיות, אבל לרוב יהיו חסרות נשמה וחיות.

לעומתן, הפקות שמאפשרות גם פריסטייל גמישות יותר. המסגרת ממקדת, תוחמת כדי לא להתפזר, אבל היא לא מצמצמת – ההפך, משהו בה מאפשר למחשבה לנוע, לנסות, לשחק. האסוציאציות, ההקשרים, הרגשות, כולם פועלים בהרמוניה בתוך אותו מרחב יצירתי. מתקבלות תוצאות עם רוח ונשמה.

למדתי עם השנים לשים לב לזה. לקוחות שבאו בגישת בריף-סטייל חסמו בי משהו. לא יכולתי להפיק את מה שיש בתוכי. עם הזמן למדתי לומר כן ללקוחות שמאפשרים – אלו שמבינים שצילומים מקצועיים אמיתיים נולדים לא רק מבריף מתוכנן, אלא מתוך חירות בתוך מסגרת. מהאפשרות לנוע במרחב, להתנסות, לשחק וליצור.

בכל פעם שהמצלמה בידיים שלי, אני שואלת את עצמי – מה אם. מה אם אצלם במריחת תנועה. מה אם אצלם ללא פוקוס. מה אם אשלב פריזמה בקדמת העדשה וקרני אור יישברו בצבעי הקשת לתוך הפריים? מה אם אצלם דרך שקית שקופה או צלופן צבעוני? מה אם האור יעבור דרך בקבוקים מפלסטיק? מלשאול לא מפסידים, ומלנסות רק מרוויחים. אני נותנת לעצמי לשחק. לטלטל את המצלמה תוך כדי צילום, לשנות פוקוס, להוריד מהירות תריס, לשחק עם רפלקטורים וחומרים, ולצפות בתוצאות. זה ניסוי מרתק, והתוצאות מפתיעות ולטובה. (חוץ מהפעמים שלא, גם זה קורה.)

פעמים רבות, תמונות שצילמתי 'בטעות', מתוך המשחק, נבחרו על ידי הלקוחות כתמונות הראשיות. כשיש מקום לחירות בתוך הבריף נוצרת זרימה. יש חוויה. יש מקום גם למסגרת וגם למשחק. כמו צורה אמורפית, קו שאפשר לגעת בו באצבע, לעוות מעט, לשנות, לעגל.

זה תקף לא רק בצילום. נסו את זה בכל תחום. תשאלו. תשחקו. נכון שיש כללים, ובכל תחום תמצאו אותם. חוק השלישים, הפרופורציה הזהובה, חוק היופי וחוק הכיעור. אני בעד כללים. אבל מה אם נשבור אחד או שניים? נסו את זה בבית.