את מונטנגרו חווינו לפני כמה חודשים, שלוש חברות שחיפשו טבע, מים, רוגע והמון זמן למחשבות. נעמי, שושי, סיון ורות הבייבי הקטנה. את מונטנגרו חווינו שוב. הפעם בצורה עמוקה ורחבה יותר והפעם עם קבוצת נשים מלאת השראה, כאלו שאוהבות טבע, מתחברות לחוויה ויודעות לחוות ולהרגיש אותה בכל החושים.
קראנו למסע שלנו, ׳פשוט לעוף׳ – את הקבוצה סגרנו כמה חודשים מראש. עם קבוצת נשים ובחורות שרק רצו לעוף איתנו, הקבוצה קיבלה מאיתנו בדואר פירורי לחם של דשים, לאורך הציפיה לקראת המסע.
זה התחיל עם מעטפה שהכילה גלויות מהמסע הקודם שלנו וכרטיס עם בלון משאלות שמספר עוד כמה זמן נשאר למסע. בערב פסח, חיכתה לקבוצה בדואר, הפעם הייתה זו ממש חבילה מפנקת שהכילה, תיק מסע עם הלוגו ׳פשוט לעוף׳ תפור על התיק ושקיות זיפ המיועדות לאריזה מאורגנת ומסודרת יותר.
בעזרת התיקים זיהנו את בנות הקבוצה בשדה התעופה,
והיה זה רק תחילתו של מסע מרגש.
הפוסטים הבאים יספרו על החוויה העצומה שלנו, שלושה פוסטים מרתקים, שניים מתוכם יספרו על המסע והמסלול המרתק, ובפוסט האמצעי ירוכזו הספונסרים המהממים שהיו לנו במסע! שבזכותם המסע שלנו קפץ בכמה רמות ופינוקים! יש למה לחכות.
ולפני שנצלול לפוסט, (כלומר שושי תצלול בכתיבה האומנותית שלה!) אנחנו רוצות כאן בפוסט זה, להגיד תודה קסומה לקבוצה המהממת שהייתה לנו, זכינו להכיר קבוצה נשית ומרתקת, מלאת רוך ואור, היה לנו העונג והזכות לחוות את המסע הזה ביחד!
אייקון לב
שושי וסיון
הרבה מילים נכתבו על צ'רנה –גורה. כל אחד רואה את הארץ ההררית הזו בזווית אחרת. מרגיש אותה דרך הלב שלו. הייתי שם בסוף עונת התיירות, והגעתי שוב בתחילת עונת התיירות.
היא הייתה שונה. אם בסוף העונה ההרים היו צהובים, יבשים, אפורים. הרי שבתחילת העונה הירוק שלט בה. חי, נושם, עז.
באוקטובר השמש עוד הייתה שם, מחממת את ההרים, צובעת את האגמים בכחול עז ועמוק. ובמאי, היא טרם הגיעה. והשמים האפורים הטילו את אורם הנוגה על ההרים האגמים, הנהרות, הם כולם היו אפורים, דהויים, ובכל זאת יפים במראם החורפי האפל.
עננים רבים היו שם, תלויים בין שמים וארץ, כאילו מישהו שכח לאסוף אותם חזרה למקומם. חלקם לבנים, חלקם אפורים. וכולם יפים הם, שונים ומגוונים בצורתם.
אם באוקטובר השמש פיזזה על אפי, מנמשת אותו בעוד נקודות חומות בהירות. הרי שבמאי טיפות שקופות הן אלה שניקדו את אפי. רקדו על פני, שמחו לבואי.
איני יודעת איך יבחר ליבי לספר את המסע השני שלנו למונטנגרו שמתעקשת אני לקרוא לו: ההר השחור. אין שם שהולם יותר את הארץ הזו מאשר ההר השחור, צדקו הונציאנים הימאים עת הגיעו למונטנגרו וראו את הר לובצ'ן שחור, מאיים, קודרני וזועף. ובחרו להעניק לו את שמו, כיאה לו. צ'רנה- גורה.
אני נותנת למילים להיכתב. אם בהתחלה חשבתי שארצה לספר על ההסטוריה העתיקה של הארץ הרי שנמלכתי בדעתי ובחרתי לוותר על ההתמקדות דווקא בה, בהסטוריה. מי שירצה למצוא חומר הסטורי יכול למצוא זאת בקלות בגוגל.
אך את ההסתכלות שלי על הארץ, ומה חשתי גוגל לא ימצא.
מרגש להגיע שוב לאותו מקום, לאחר שעזבת אותו אך לפני כמה חודשים. מרגש יותר לראות את אותה הארץ בלבוש שונה. נופיה נראים כעת אחרים, שונים. כאילו החליטה צ'רנה – גורה להתעטף בגלימה שחורה, מסתירה תחתיה את הירוק הרענן הצבעוני והפורח של מאי.
מסלול הטיול נקבע ונכתב במהלך חודשי החורף הארוכים, עת הגשם דפק על חלוני בעוז. וקור ירושלמי הקפיא את עצמותי, טיילתי אני בשביליה הוירטואלים של הרי מונטנגרו. מכיון שהפעם יצאנו עם קבוצה בחרנו לראות כמה שיותר מהארץ הקטנה והיפה. כך שהמסלול שנבחר היה אינטנסיבי ועמוס.
אין כמו להתחיל את הביקור בארץ ההרים עם הר לובצ'ן הידוע בתפארתו וביופיו.
פיתולים. הם חלק בלתי נפרד מחווית הטיול כאן בארץ. אתה מתפתל יחד עם שבילי ההרים, מתפתל בהסטוריה, מסתובב בעיקולי הדרך, לומד כך להכיר את הארץ המפותלת ממעמקיה. לא מנסה להתייפות בעיניך. לא סוללת את כבישיה ישרים, לא דואגת לגדרות ולבטיחות. היא ניצבת כך, איך שהיא. פראית, תהום פעורה תחתיך, והר נישא אל על מעליך. וכך היא הארץ. אל תנסה לשנות אותה.
תצפיות. הן נמצאות שם כחלק בלתי נפרד מההר. בכל מקום בו יש הרים גבוהים. יש תצפיות עוצרות נשימה. מפרץ קוטור נראה כמו פרוש הוא על כף ידי, עומדת אני ניצבת מעל, עננים בגובה מותני. הרים בקרסולי. ורגלי כאילו עומדות הן על התכול של המפרץ. כמעט פוסעות על האוניה השטה לה בנחת במפרץ.
בין ההרים, אי אפשר שלא לראות את פיתולי הכביש הנודע. מתפתל הוא בכאב, ויסורי הלב מתפתלים הם איתו. שנים עברו מאז דם נשפך בהר בגלל אהבה. ולנצח יזכר אותו אדריכל אומלל שהביע את אהבתו למלכה מלנה, ולמענה פיתל את הכביש שעולה במעלות ההר, שרטט אותו לצורת האות M. כאן למעלה ממבט שקרוב למעוף הציפור נראית האות M בברור אפור על ירוק. לו יכולתי הייתי שופכת צבע אדום עז על האפור השקט. צבע שנשפך מההר יורד למטה לכביש המתפתל. זהו הצבע של עונש. אותו קיבל אותו מאהב אומלל. עת נודע הדבר למלך. את הכביש לא הסיר. רק הוא נותר, עדות אילמת. ויחד איתו עד היום מתפתלים גם אנו במעלות ההר, מתעקלים בעיקולי M מיוסרת, כואבת.
לובצ'ן.
הר רם ונישא. כאן זו תחושה של פסגות. כשגם הרמים שבהרים נראים נמוכים. עננים לבנים מציצים מבין ההרים. כמו משחקים במשחק המחבואים. הכל ירוק, גוונים רבים של ירוק, מירוק תפוח עד ירוק יער. ותכול בהיר מתמזג בצבעי האדמה. נשום עמוק. זה אוויר פסגות. קר, צלול וטהור. אין כאן עשן סיגרים. פיח. ודלק מזוהם. יש כאן רק יופי אלוקי, אמיתי.
יושבת על גדר האבן מתחתי הנוף. הרים חבוקים. נותנים ידיים. ורוח צולפת בעוז. לרגע מרגישה שיש לי כנפיים, ידי פרושות לצדדים, לו יכולתי לעוף הייתי בוחרת להתחיל את מעופי מכאן. מפסגות הר לובצ'ן. הקור צולף בי חזק. חודר את השכבות הדקות שלגופי. ונראה כי בסופו של דבר הרוח מנצחת, ואנו עוזבות את ההר. יורדות מפסגתו למרגלותיו. לעבר המפרץ.
קוטור.
לערים עתיקות יש חן מיוחד. הן יפות. למרות היותן מבוגרות וזקנות. קמטי חומות מעטרות את פניהן מוסיפות להן יופי נאצל השייך רק לדור המבוגר. שער הים עם דמות האריה שואג לקראתי מנסה להתחרות עם קול הגשם והאנשים הרבים העומדים בצפיפות בפתח השער. למרות שהמזג רטוב וחורפי קוטור חגיגית היום. נערותיה לבושות בשמלות ארוכת מפוארות, מנגבות את טיפות הגשם מהרצפה החלקלקה. עקבים גבוהים במקום מגפיים. ולצידן, בחורים נאים, בחליפה שחורה ופפיון. מחזיקים במטריה, ואולי גם זר פרחים נאה. אני לא נמצאת בעוד ספר אגדה של האחים גרים, אם כי אין ספק שהלוקיישן והמזג פשוט מתאימים. אז אני רק משתעשעת במחשבה שאני חלק מהאגדה ואולי עוד מעט נעל זכוכית תנצנץ בין טיפות הגשם ונסיך צעיר יאלץ לנדוד בין ההרים לחפש את סינדרלה. ודאי עובדת היא בחטיבת עצים אי שם בבקתה, אולי בז'בליאק או קולאשין. נערה בשמלה ורודה עוברת לידי, המטריה הגדולה שלה מגינה עלי לשניות אחדות ושוב הגשם נוטף עלי. אני כאן. במרכז. זאת אני יודעת לפי מגדל השעון. העיר העתיקה ריקה. באופן יחסי. גם המסעדות ובתי הקפה בודדים ועזובים. נראה כי התיירים בוחרים לבלות היום במלונות. הגשם מטפטף מנקה את מרצפות האבן, בבתי הקפה דולקות מדורות חימום קטנות, ניצוצות של כתום באפור עכור וקודר.
כשבחוץ הגשם רוקד עלינו ללא הפסקה אנחנו בוחרות פשוט להיכנס לחנויות. הכל ריק כך שכל כניסה לחנות די מורגשת. אני בוחרת להיכנס רק לחנויות מזכרות וקוטור מלאה בכאלה. חתולות שמנמנות, רזות , ונציאניות, אטלקיות, אולי גם עות'ומאניות מתבוננות בי במבט בוחן. הי, אני מישראל, מחייכת אליהן. גם אצלנו יש חתולים. אם כי אנחנו טרם הפכנו את החיה השכיחה הזו לסמל העיר, התמקדנו דווקא באריה, אני קורצת לחתולת בטון צבועה. לא נראה שהנאום שלי מרגש אותם. המבט שלהם עדין קופא עלי. אז אני יוצאת, אפילו לא נפרדת מהם לשלום.
השמים ממשיכים לטפטף. וכמו פילטר אפור מונח על עיני אני רואה את העולם בגוונים כהים, מלנכוליים. פונה ימינה מהשער, קצת בהמשך ניתן לראות את החומה הונציאנית היפיפייה, למרגלותיה מי המפרץ זורמים בשקט וצפרדעים שרים שירת ערב . פרחים בסגול מבצבצים פה ושם, כמו רוצים להוסיף מעט צבע לאפור השולט. גדר הברזל שלפני מקושטת במנעולים שונים, כששמות וקיצורי שם חרוטים בהם, המים נטמעים בהם, מוסיפים להם עוד כתמי חלודה שבעיני הם כתמי יופי.
בוקר. פארסט.
המפרץ שר לי שירת שחרית, נעימה עדינה בקושי נשמעת. רק אם תהיה בשקט דממה, תוכל לשמוע את המים הנעים, קדימה ואחורה, מנגנים ניגון שקט של בוקר. צלילי סירות מצטרפים לנגינתם, וציפורים ממעל מזמרות סולו. ההרים מסביב מונעים מקולות השירה להתפוגג באוויר וכמו אוספים וחובקים את המנגינה לנצח, במפרץ.
מול היופי האדיר והשלו הזה, כשעוצמת הטבע מוחשית יותר מכל, אנחנו בוחרות להתפלל תפילת שחרית, כשפסוקי דזימרה מתנגנים יחד עם הטבע. משתלבים בו בהרמוניה מושלמת.
איים. גבירתנו על הסלעים.
יש במילה הזו קסם ואגדה. אנחנו אוהבים לחלום על אי, בשבילנו זו פיסת אדמה בודדת לשם שטים כל החלומות שלנו, מטיילים ביערות האינסופיים, מגשימים את הפנטזיות. באי שלנו הכל יכול לקרות.
אמנם בפראסט האיים הם לא בדיוק איים כאלה מהחלומות, אבל זה אי, וזה מקסים ורומנטי. כמו בשאר המקומות בהם טיילנו במונטנגרו אגדה יפה נקשרה למקום. גם האי הזה נבנה עם אגדות, טרגדיות, וסיפורים שגורמים לפיסת האדמה הצפה על מי המפרץ להיראות קסומה יותר, הסטורית ומרתקת.
השמש מתחילה להעלות, מנסה בכח לשלוח קרניים חמימות מעבר להרים הגבוהים, אנחנו עוזבות את העיירה הציורית פארסט לכיוון העיר העתיקה ושוקקת החיים בודווה.
בודווה.
ספר לי מה גשם עושה לך, איזה תחושה חולפת בגופך כשבדמיונך טיפות גדולות יורדות מהשמים שוטפות אותך ללא רחמים. בודווה קבלה אותנו גשומה וסוערת לא התחשבה בבנות מישראל שרוצות לטייל בסמטאותיה לחוות ולהרגיש אותה מקרוב. המטריות הצבעוניות נשלפו, בלטה במיוחד המטריה הירוקה, זוהרת כמו כתם ניאון באפור הלא מתחשב.
את שלי הענקתי בחדווה לאחת הבנות. ויצאתי אל מתחת לקורת הגג, לעבר המים, שישטפו אותי שיתנו לי לחוש אותם, במגע ישיר. טיפה טיפה וכולן יחד. הצטרפו אלי עוד חובבות גשמים. נותנות למים לצלוף בהן, ויש בתחושה זו מעין חיבור עמוק לטבע. נסה את זה. המטריה רק חוסמת את החיבור והמגע המדהים הזה.
בסוף הרחבה המרוצפת, ראיתי אותו. ים גועש וסוער, וגלים עולים מעלה ומטה כמו מתחננים לפני בואי רקדי איתנו ריקוד סוער. הושטתי להם את ידי, ונסחפתי יחד איתם לדואט קצבי, כשהגשם שוטף מעלי והים סביבי. נתתי לרגשות להוביל אותי, צועדת בבטחה יחפה על גשר רעוע מעל הים. רטוב ולח ממים מלוחים שהצליפו בו למשך שנים. בסוף הגשר מתיישבת נותנת למראה האינסופי לשטוף את עיני, ליבי ותחושותי. מאחורי עומדת אסתי קרויזר במסירות אפשר לומר מצלמת ומנציחה את הרגעים שנרצה לזכור שוב, כדי לחוות אותם מחדש. תחת מטריה וגשם היא לוחצת על ההדק. התמונות יוצאות מוכתמות חלקן בטיפות מים עקשניות שחדרו לעדשה. ובשבילי זו הנצחה מושלמת מבטאת יותר מכל את החוויה שהייתה שם.
כשאתה בתוך חוויה אתה לא חושב על התוצאות שיהיו אחר כך. כמו ילדה קטנה נכנסתי למים לא לוקחת בחשבון שדרך רצופה באבנים מחכה לי בדרך חזור. אני ועוד שותפה לחווית המים צועדות יחפות, צולעות על אבנים חדות, למרות הכאב שהיה אחר כך, רגעי האושר שלפני היו שווים כל אבן ששרטה את כפות רגלי.
בחרנו לא לטייל בעיר העתיקה מוקפת החומה והים. רצינו לראות אותה אך היא לא קיבלה את כולם בסבר פנים יפות, והכנסת אורחים שכזו הוציאה אותנו החוצה לכיוון אגם סקאדר.
רייקה צ'רנוביצה.
יש מקומות בעולם שעדיין אין שם צפיפות אוכלוסין ונראה כי עם השנים צפיפות האוכלוסין מצטמצמת עוד ועוד, כך זה כשהצעירים עוזבים. יותר ויותר כפרים יפים נהפכים לנטושים, או בעלי אדם אחד שנשאר שם כדי לקבור את עצמו ליד ביתו.
רייקה צ'רנוביצה לא נטושה, היא יפה, פסטורלית וקסומה, נראית כאילו היא איור צבוע בצבעי קרש בתוך ספר ילדים דמיוני ושלו. אגם סקאדר שולח לשונות ארוכים אל תוך הכפר, וסירות צבעוניות עוגנות לחופי צמחיה אגמית מלבלבת. אחת כבר יושבת שם, ליד קבוצת ברווזים לבנים, מאכילה אותם בנשנושים ישראלים בכשרות מהודרת. נראה שהטעם השונה אהוב עליהם, והשמועה נפוצה לכל עבר, עשרות מהם מתקבצים סביבה, מגעגעים ללא בושה, דורשים את ארוחתם.
מהכפר הקטן והיפה הזה נשוט באגם סקאדר המרהיב, את השיט נסיים בכפר קטן עוד יותר. אנו עולות על סירה רעועה, מתיישבות כל אחת במיקום מסוים מאוד זאת כדי למנוע אי שיוון משקל שיגרום לנו ליפול למים הקרים, ולהתחבר לברווזים היפים שקשה עליהם הפרידה.
הסירה מתחילה לנוע. הדייג המונטונגרי משיט את הסירה בנעימים, לפחות כך חשבנו בהתחלה. אני והפלאפון רואים את העולם דרך מסך מלבני. אני צריכה כמה שוטים למזכרת.
צעקה מאחורי מרעידה את היד שמנסה להיות יציבה עם מוט הסלפי הזול. הדייג נראה כעוס כולו, פניו אדומות וידיו מתנפנפות לכל עבר, מפיו יוצאות מילים במהירות, קטועות, ולא ברורות, בהחלט לא כשהן בשפה שזרה לנו כל כך. אני מנסה לחדד את כישורי הבנת שפת הגוף. התרגום עובד מעולה. הוא בסך הכל רוצה שנצלם את השקנאים הנדירים שם בצד ימין. מקורם הגדול בולט למרחקים. אין ספק שהם יפים. הם רחוקים מאיתנו וחוץ מגוף לבן ומשהו כתום גדול קשה לי לראות אותם. הבנות בכל אופן מצייתות לאדון, אי ציות יגרום למהומה גדולה ובזאת אנחנו לא רוצות.
כמה דקות אחר כך אני מרגישה את החיוך שלו מאחור, והנה האדון שמח וטוב לב, ואפשר להמשיך במסע הנפלא אל מעמקי האגם הגדול.
הפעם הוא שונה. נראה כי ההשוואות תמשכנה כך לאורך כל הטיול. כך זה כשאתה מטייל שוב באותו המקום. אם בפעם שעברה שייטנו באגם דרך כפר הדייגים המוכר והתיירותי וירפרזאר הרי שהפעם בחרנו דווקא בכפר הקטן הזה, בשיט שלו ושקט יותר, עם דייג מקומי שלא יודע אנגלית. נכון, הוא לא יסביר לנו על פלאי הבריאה כאן באגם, אבל אדון ויקפדיה עשה את זה טוב יותר, ואנחנו יכלנו לבנתיים להנות מהטבע שסביבנו.
פרחי מים ונימפאות פורחות מקיפות את הסירה בפאטרן פרחוני מלבלב ולבן. המים שקופים וצלולים נראה כאילו משהו הניח מראה ענקית על האגם, לרגע אתה מתבלבל מה במציאות ומה מתחת לפני המים.
הסירה עוצרת ליד כפר קטן. עני. חורבת אבן וספת חרדל מהווים את שלט ברוכים הבאים המסורתי. זו שבקדמת הסירה מתבקשת לרדת ולעגון את הסירה. היא מושכת בחבל, לרגע מרגישה כמו בסיפור ישן עתיק, הרגשה נפלאה להרגיש מלחית ים, אפילו שזו רק סירה ואגם.
אנו יורדות אחריה. צועדות על קרשי עצים עקומים שמוליכים אותנו לגבעה תלולה. אני בוחרת לסטות מעט שמאלה, שם ניצב גשר קרשים וחבלים, מעט רעוע. יש סיכוי כי הגשר יפול כשאעלה עליו ולא בגלל עודף משקל, אלא בגלל השאלה מתי משהו ניסה לתחזק אותו בזמן האחרון, הוא נראה תלוי כך כאילו הזמן עצר מלכת מאז הונציאני האחרון עזב את הכפר.
ממרומי הגשר האגם נראה מופלא יותר. מעט סירות פשוטות, וחורבות, מסתתרות בין עצים מלאים ירוק. אנחנו מתקדמות במעלה הגבעה. יש שם רק בית אחד, ונראה שכל בני הכפר (מעט במספר) הגיעו לבית הקטן לשתות קצת ראקיה בהפסקת הצהריים הארוכה, אם כי אם תשאל אותי הפסקה זו מתחילה בבוקר ונמשכת עד שהירח מציץ מבין העננים.
שופינג. פודגוריצה
או שאוהבים את זה או ששונאים את זה. במונטנגרו נראה שהלכו על דרך האמצע. אם אתה שונא שופינג יקח לך כמה דקות כדי לסקור את הקניון "הגדול" בעיר הבירה פודגוריצה. ואם אתה אוהב שופינג תוכל פשוט לעשות סיור מעגלי. שוב ושוב. לחלק זה יחשב כחוויה.
אני נכנסת בשערי הקניון לשתי מטרות. דוכן הקרמים המדהים. וחנות המתנות המגניבה. אם כי אין בה חידוש כל שהוא.
כמובן שאם אני בעיר הבירה אני לא יכולה לצאת ממנה מבלי לבקר במקום נוסטלגי ואהוב במיוחד.
הרכב חוצה את הגשר, זה שצעדנו עליו לפני כמה חודשים בשבת נעימה בניחוח מונטנגרי. המלון אותו מצאנו כמה שעות לפני שבת ניצב שם על שפת הכביש, מזכיר לי רגעים מיוחדים. הרכב עוצר ברחוב שקט וצר. הבית הגדול נמצא משמאלי. פותחת את שער הברזל שחורק לקראתי, כמו מתרגש לקראתי "כמה כיף שבאת" שביל חוצה את החצר הגדולה מוביל אותי לפתח הבית. מתרגשת לראות מזוזה. חני שליחת חב"ד אשה יקרה ואהובה פותחת לי את הדלת. יש אנשים שעצם המפגש איתם מרחיב לך את הלב, כזו היא חני, אשה שהערכה שלי אליה מתעצמת בכל פעם שאני מדברת איתה. היא נמצאת שם בנכר. לבד. מכינה הכל מאפס. ואני לא מדברת על שאר הדברים שם שאיתם היא מתמודדת ביום יום. יש בה כח נשי חזק. נדיר ומיוחד. כיף לחוש אווירה יהודית בארץ ההרית הזו. חני מראה לי את עץ הדובדבן שגודל עכשיו בחצר. הוא נמוך ודובדבנים אדומים, מבריקים ויפיפיים תלויים עליו, מקשטים את ענפיו. בעוד כמה ימים כשנחגוג פקניק בטבע היא תשלח לנו קופסה מלאה בטוב האדום הזה, דובדבנים טריים ופירות יער. מרגיש לי כמו אליסה בארץ הפלאות ואל תשאל אותי למה זו התחושה. אני אוספת מחני את ארוחת הערב שלנו, מריחה נפלא ונראית נהדר, נפרדת ממנה ומהבת המקסימה שלה, בתחושה שנתראה שוב.
בקתה. קולאשין.
אומרים שאוכל מקרב בין לבבות. תוסיף את זה שגם בקתת עץ שנראית ישר מהפינטרסט יכולה לקרב לא פחות. או שאולי אלו ואלו הוסיפו לקירוב. כך או כך כשישבנו כולנו מסביב לשולחן העץ הרחב. ארוחת הערב לפנינו, נפתחו הלבבות, המילים והסיפורים. תוסיפו שעת ערב מאוחרת. והצחוק המתגלגל בין חדרי הביקתה רק חימם את האווירה. לא זוכרת על מה דברנו. אבל מה שכן אני זוכרת חיוכים, עיניים בורקות. וצחוק משחרר כזה ששייך רק לקבוצת נשים שאוכלות יחד.
פסיפס אנושי הוא מה שיוצר את היופי המאוחד. השקטה, התוססת, המצחיקה, המעמיקה, האמהית, הרגשנית, הן כולן יוצרות את האחד הזה עשיר, משובח, מגוון, צבעוני ומיוחד.
לא כולן ישבו מול שולחן, וזה בסדר, אין כאן אבא ואמא שידביקו את הילדים על הכסא כי אצלנו אוכלים רק במטבח. אז זו מתכרבלת לה בספה, צלחת לפניה, והשניה בורחת לחדר הילדים, מעדיפה להתנדנד בנדנדה העגולה. וזה בסדר ומקסים. וכיף.
זה נתן את הקסם, הבקתה הזו בקולאשין הייתה כמו פייה שפיזרה ניצוצות של קסמים בין קירות העץ החשופים.
האהבה שלנו ניצתה שם. ויותר מכל רצינו אם יכלנו ללון שם עוד, להרגיש את האווירה הקסומה הזו שוב ושוב. בבוקר, עוד עלתה בי מחשבה לשלוח כרטיסי טיסה למשפחתי שיבואו לכאן. מה צריך ילד יותר ממרחבים פתוחים, בקתה על אדמה ואגם במרחק נגיעה.
ביוגרדסקה.
מים אפורים. כאילו משהו שאב מהם את כל צבעם. לא הותיר פיגמנט אחד. ובכל אופן אם תשאל אותי. המונכרמטיות הזו מלהיבה אותי. או יותר נכון מרגיעה את רוחי. מלנכוליות מעוררת בי השראה רוחנית. אין סיבה לשאול למה. זה כך.
שחרית. נסה זאת בטבע. המילים מקבלות מימד אחר, כמו משהו הופך אותם מפונט רגיל לבולד. כך זה כשהטבע הוא בית הכנסת שלך.
שמורת טבע מדהימה מקיפה את האגם האפור. אם באוקטובר התמקדנו בחזית האגם הרי שבמאי בחרנו להקיף אותו, כמו לרקוד איתו במעגל. לראות את כל צידיו. אנחנו מתפזרות וכל אחת חווה את האגם באופן שבו היא משתוקקת ורוצה. אני וחברתי סיון בוחרות להתחיל את המסלול מהסוף. היופי כמו שואב אותך לבפנים. מנהרת פרחים. הם צצים בכל מקום, מגזעי עצים עבים, מאדמה לחה, מאבנים אפורות משוננות. מלבלבים, פורחים, צובעים את העולם בכתמי צבע מרגשים.
סיון נותנת ליופי להציף אותה לאט ובטוח. נוגעת בעלי הכותרת והם כמו מעבירים סודות אחד לשני, על גנים נעלמים, על אהבה מיוחדת לפרחים. השביל מתקדם לח ורטוב. באמצע הדרך כמו אש של אנרגיה פורצת בי וסיון מסמנת לי שאני יכולה לתת לה לפרוץ. היא בסדר עם הפרחים והשקט. אני מדליקה מוזיקה ונותנת לרגליים שלי לרוץ קדימה. האוויר רטוב ולח, הכל מסביבי מריח נפלא, כאילו חברת בשמים השתכנה דווקא כאן בשביל הבוצי. האגם מציץ מידי פעם מבין ענפים עבותים, אין מסלול נפלא מזה לתת לרגליך לרוץ, למחשבות לעוף. ולגוף להשתחרר.
באמצע המסלול אני נכנסת לעולם פלאי כמו גן קסום עוטף אותי בהפתעה. גשר עץ מהוקצע והמון ירוק מכל עבר. מרגישה בתוך אגדה. אגדה של כיפה אדומה אבל מודרנית, כזו בלי זאבים ויערות חשוכים, אלא אור לבן ומציף ויופי אדיר. אם אתה שם. אל תוותר על הליכה מסביב לאגם. זו חובה לכל מי שאוהב לחוות עמוק יותר.
המסע שלנו ממשיך הלאה…נתראה בפוסט הבא ♥
היי שושי
פוסט מדהים מוציא את העיניים!!
אפשר לשאול באיזו עדשה את משתמשת לצילומי נוף?
הי רייזי תודה ♥
השתמשתי בעדשת קנון 17-55
ואוווווווו
מדהים מדהים
התמונות, התאורים, המילים, הרגשות, החוויות
כיף לקרוא אותך, שושי. את מתארת הכל בצורה כזו מושלמת. כמעט הרגשתי שם
והתמונות אלופות!!
תודה על השיתוף
התחברתי לגמרי
הי רחלי, תודה על התגובה, אני מתרגשת לקרוא! שמחה שהצלחתי להעביר את החוויות דרך המסך:)
אני גם מצטרפת,מסע כזה פה בארץ היה קורץ לי מאד!!!ככה לגעת באדמה ,לשמוע אותה מדברת אלינו,לשמוע מה יש לעלים לספר,ולשכוח קצת ממרוץ החיים
לא בא לי תוכניות מלאות הקלישאות והתכנון שחוזרים על עצמם,ככה שממש התחברתי לכתיבה הקולחת, נשמע שהיה מוששש
שרי יקרה, הבקשות שלכן בהחלט גורמות לנו לחשוב על רעיון כזה, נשמח לשמוע אם יש עוד התעניינות, ומה אתן בעיקר מחפשות בחופש מסוג כזה. יכולות לכתוב לי כאן ובפרטי במייל.
תודה !
קוראת בנשימה עצורה וחוזרת לשם…
התיאורים הקסומים שלך מחזירים אותי למסע המטורף שלנו בתוך כל היופי הבראשיתי שיש למונטנגרו להציע. עברתי חמישה ימים מרגשים ומרתקים, הכרתי פסיפס אנושי של נשים מדהימות, ונשמתי את יופי הבריאה מלוא ריאותי!
תודה, שושי וסיון המדהימות, שהיתה לי הזכות להכיר אתכן ולבלות במחיצתכן במסע הקסום.
תודה שנתתן לי הזדמנות לעצור לרגע ממסע החיים האינטנסיבי …ולנשום!
אוהבת מאד ומתגעגעת.
חני ❤
חני אהובה ויקרה
היה לי מקסים יחד, החכמתי מההכרות איתך.
ואני כמוך מתגעגעת מאוד, ומחכה ליצור משהו משותף יחד.
להעלות זכרונות וחוויות וליצור כאלה חדשות:)
חיבוק ♥
שושי
איזו חוויה לקרוא את התיאורים הקסומים ולחזור קצת להיות שם..
שושי! היה לנו חלום של מסע איתך ועם סיון, אתן מהממות!!
היה כיף להכיר אתכן, ולהרגיש את ההשקעה והמחשבה על כל הפרטים, הגדולים והקטנים,
לבקר ולנשום מקומות מדהימים, לטייל, לצחוק ולהנות, פשוט להנות!
תודה אהובות 🙂
אסתי אהובה❤️
להיות איתך במסע היה חוויה נהדרת
הוספת לנו המון בחכמת חיים, באישיות הזורמת והמדהימה שלך, התמונות שצילמת מקסימות
זכורה לי במיוחד החוויה בים. היה כזה כיף! אני רוצה להרגיש את זה שוב. תודה שהנצחת את הרגעים האלה!
היה לי העונג והזכות להכיר אותך, מקווה שניפגש שוב
בעוד הזדמנויות
אוהבת ומתגעגעת ?
שושי
מסע מדהים ומרגש!
מחכה בקוצר רוח להמשך.
תודה הילה…יש בהחלט למה לחכות
I hope that you enjoyed same as we were with you. You've been great guests and I really hope that I will see you again here.
Your driver
Aleksa Stanic
Thank you for your comment!
It was a wonderful vacation for us,
And I'm sure you have a big part in it.
You showed us the beauty of Montenegro
Told us the nice stories of the places we saw,
And we really enjoyed to visit your parents in cetinje see how looks a typical montenegrian house.
Thank you for everything, hope to come again?
אגדה של מסע!
הכתיבה שלך נוגעת בי עמוק
אולי לטרודות שכמונו תיצרי מסע מיוחד של יום אחד בארצנו הקטנטונת…???
בקשה!!!
הי גילי מהממת, תודה! ריגשת אותי
לגבי מסע כאן בארץ אנחנו בהחלט נחשוב על כך☺️