והזמירות האלה ששרנו שבת אחר שבת

חדרו עמוק לנשמתי.

הם הנרות שנדלקים כשמחשיך לי בלב

תאריך: 02.06.22

8 תגובות

מהרהרת: שירת הנשמה

הם נגעו בי עמוק, מילים שלא תמיד הבנתי, חלקן עדיין לא. פיוטים שנכתבו מאות שנים אחורה, בדיו וקסת. מילים שהתחברו למילים, יצרו שירה שנכתבה בארץ אחרת, רחוקה כל כך מהמקום שבו אני עכשיו. ובמשך שנים ודורות המילים האלה עוברות מאב לבן, מתנגנות לאור הנרות, בין הדגים למרק, מנגינות ששרדו מלחמות ופרעות. מילים שההיסטוריה רבת התהפוכות לא הצליחה להעלים ולמחוק. הנשמה שלנו תכסוף תמיד לזמירות, אלו ששרנו בבית אבא, כשהיינו קטנים וטסנו על בימבה לקבל עוד חתיכת עוף וכשגדלנו ושרנו במקהלה מסביב לשולחן העגול.

יש בי זכרונות מהפיוט ׳קה ריבון עלם׳, אני בהסעה בדרך לגן חובה שרה בקול ובתחנונים את ״פרוק ית ענך״ ועל הקרוסלה בגינה עדיין עם אותו שיר ואותן מילים. חושבת שזה היה החלק האהוב עלי בזמירות שבת.ובכל פעם אני מדגישה את ה־פ בהתחלה. מדמיינת שאנחנו יחד, אני אחי ואחותי, בשולחן השבת, מתופפים בלי קצב על השולחן וכל אחד מרים את קולו גבוה יותר. ידעתי את כל הזמירות בעל פה לפי הסדר שאבא שלי בחר ולימד אותנו. כל שבת היינו שרים יחד, בדבקות, בהתעלות. אחי היה גובר על כולם בקולו העוצמתי, אפילו השכנים היו משתתקים ומתענגים (בתקווה…) על השירה שבקעה מהסלון הקטן שלנו, זה היה החלק החוויתי בסעודת שבת.

הזמירות. רגעים מיוחדים בהם התאחדנו כולם, שכחנו מהכל ושקענו לתוך אותן מילים עתיקות שהתנגנו בלחנים מסורתיים וחדשים. לחנים מעיירות בפולין, אוסף מפואר שנלקט מחסידויות שונות, קרלין, מודז׳יץ, בעלזא… ועוד כאלה שאבא שלי הלחין לבד. זו הייתה מסורת. היה שם חיבור עמוק לשורשים, ליהדות, למשפחה, למהות של שבת והזמירות האלה ששרנו שבת אחר שבת חדרו עמוק לנשמתי. הם הנרות שנדלקים כשמחשיך לי בלב. ‘קה ריבון עלם ועלמיא’ מרטיט אותי. ‘ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך’ מרעיד את ליבי. אלו לא רק מילים שיצרו שירה ופיוטים. זה הלב של הנשמה היהודית. מה שהיא משתוקקת ורוצה. על זה הנשמה מתענגת. שנים חלפו עברו. גדלנו, השולחן העגול התחלף בשולחן מלבני עם פינות חדות. אחי, זה שהרעיד את קירות הבית בקולו, זה שהיה הסולן הראשי, כבר מזמן לא בבית. אחי הבכור שהיה מצטרף אליו והם היו שרים בשני קולות, גר רחוק מדי. השבתות האינטימיות של משפחה קטנה ומלוכדת התפוגגו ודהו לתוך ההווה של ילדים שגדלו, התבגרו, התחתנו ועזבו את הקן. ואני מתגעגעת לאותם זמנים, לארבעתנו, מתופפים באקראיות על השולחן, רבים על הקולות ועל קצב השירה. מתגעגעת לזמן שהיה רק שלנו. אבא שלי בראש ואנחנו סביבו. מתגעגעת למנגינות, לשירים, לפיוטים שעליהם גדלנו.

היום הכל השתנה.
יש חתנים, ויש שירים חדשים, לפעמים שרים ולפעמים מדברים. אבל משהו אחד לא השתנה, תמיד אבא שלי ישב בראש השולחן וישיר זמירות שבת, גם אם כולם ידברו מסביב. ואני אאזין למנגינות שמרפדות את נשמתי, אצטרף אליו בשקט, אחזור לרגעים בודדים לזמנים אחרים. אטוס במנהרת הזמן לנוסטלגיה משפחתית, אהיה לרגע ילדה או נערה, שעוצמת עיניים ולא מעניין אותה אם היא שרה יפה או לא, כי זמירות שבת זה לא היופי של השירה, זה היופי של הנשמה ששרה את המילים, שמתחננת על הגאולה ושכואבת את הגלות, שמתענגת על מתנה יקרה מפז שאנחנו מקבלים בכל שבוע מחדש. ואת היופי הזה אני רוצה להעביר הלאה, להמשיך את המסורת. אותן מילים, אותם לחנים, יתנגנו בעוד בית, מה ששרו בשנות החמישים נשיר גם בשנות האלפיים, מה ששרו בשבתות קרות בפולין נשיר בשבתות החמות בירושלים. כי זה היופי של העם היהודי, יש לנו מסורת ושורשים שמתעבים ומתחזקים מדור לדור, ולא משנה מי ומה אנחנו. שירי שבת תמיד ירעידו אותנו, ירגשו וירטיטו את הלב שלנו. זו הנשמה שמתענגת, הנשמה שנכספת למעין עולם הבא.

_

הטור התפרסם במגזין המקום

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

8 תגובות על “מהרהרת: שירת הנשמה”

  1. אופס רטוב לי בעיניים…
    שאבת אותי אחורה!
    גם אני מתגעגעת—
    מנסה לייצר משו שיתגעגעו ילדיי אליו
    ומודה לה’ שיש למה להתגעגע
    זה כל כך לא ברור מאליו….

    תודה על הטור הזה!

  2. מתנגן לי בעיניים הדמעות.
    ויהיו רחמיך מתגוללים…
    תודה על החיבור, הרגש והמילים שנתת לחוויה הכ”כ מרגשת של זמירות שבת.

  3. וואו.
    מזדהה עם כל מילה.
    תיארת בצורה מדויקת ומוחשית, את הרגש הזה שתמיד אני חושבת שאין לו מילים, צריך פשוט להרגיש…
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן