אנחנו משחקים חם–קר. אם כי היחסים בינינו לא ברורים. הוא, האלגוריתם, נוטה לתעדף את אלו שהולכים לפי החוזה; אלו ששוחים בזרם הצבעוני של נחל האינסטגרם.
גם כאן הגרסאות מתעדכנות, הכללים משתנים, המערכות אוהבות גיוון ומשחק, שלא ישתעממו חלילה המשתמשים. רגע אחד רילס זה הדבר, ואז קרוסלות. משם אנחנו עוברים לטקסטים על תמונות, אלטים והאשטגים, שיתופים, שיתוף מחדש, שיתוף מישן לחדש. מנישה קטנה מהצד, הוא התחיל לדרוש תשומת לב במשרה מלאה.

סך הכול רציתי קצת לספר ולשתף לעולם: נקודות קטנות על הגלובוס, מה אני מצלמת, קצת תחביבים ודעות. אתם יודעים, מכלול גס של בת-אנוש. אבל זה נהיה לי יותר מדי, וכל פעם מתווסף עוד משהו.

החברה השתנתה הודות לרשתות החברתיות, לטוב ולפחות. נכנסנו לשם כי זה עסק, וכדאי שיראו אותנו ויכירו, והיום זה פשוט עובד כך. אבל זה לא לוח מודעות. זו זירה שדורשת אינטראקציה חברתית; לרשת יש כללים משלה, כמו יקום מקביל. קהילה ענקית, מועדון שאם אתם רוצים להיות חברים בו, תצטרכו ליישר קו ולהשתלב.

לאמנים זה קצת טריקי. הם אוהבים אינדיבידואליות. הם אלו שמתנגדים לעדריות. טרנדים עושים להם צמרמורת. הם רוצים לבטא את הקול הייחודי שלהם, אבל אינסטגרם רוצה שהקול הייחודי הזה יזרום בדיוק כמו כל המיליונים. אחרת, איך תקבלו צפיות?

אם לא תקשיבו ותבחרו להתמרד, יהיו לכך השלכות: יזרקו אתכם לסוף השורה בסטוריז, אם בכלל. הפוסטים שלכם ישקעו בתחתית הגלילה האינסופית, למקום שאף אחד לא מגיע אליו. ובמקומם? יקפיצו אל הפיד סרטון של כלב חמוד עושה אפצ'י. כי המוזיקה הייתה הדבר, וגם הפרצוף השטותניק המתוק. מה, לא ידעתם שהקהל אוהב חיות?

הוא ירצה שתספרו קצת יותר על עצמכם, או על האנשים הסובבים אתכם.

לאט-לאט פיתחנו עולם שחווה חברתיות דיגיטלית. אנחנו בטוחים שאם אנחנו עוקבים אחרי מישהו, אז אנחנו יודעים עליו הכול. אלא שאנחנו הרבה מעבר לאותה ראייה מצומצמת, זו שמסתכלת רק מבעד למשקפת צרה, שלפיה רק מה שאני רואה, קיים.

אנחנו רואים חלק ממכלול. בכל אותו הזמן שאנו שקועים בהתבוננות מעמיקה באותו חרוט צר וארוך, אנחנו בעצם מוסתרים מעולם שלם ורחב, שמתרחש בכל אותו מרחב שסובב את הגליל הצר. שם, באותו מרחב קיומי, מתרחשים דברים. יש כאב שבחרו לא להראות לנו, שמחה שאינה משותפת, תחביבים, משפחה, שיחות, אנשים שאנחנו לא מכירים. עולם שלם, רחב הרבה יותר מאותו פיד, סטורי צר.

אנחנו צופים בפרוסה קטנה מחיי האדם. עוקבים אחרי פירורים שנבחרו להישאר בצלחת שאנחנו קיבלנו. תמיד יהיה שם עוד, מעבר. סיפור חיים שלם, מורכב הרבה יותר; סיפור שאותה דמות בחרה לא לספר.

יש כללים מסוימים, חוקי 'כוכב החברתיות בע"מ': הסטורי זה מה שאתם עושים ברגע הנוכחי, הסטטוס שלכם הוא החוויה הרגעית המתרחשת בהווה הזה. אבל מה אם החלטתי להפר את הכלל? למרוד בחוק ולבחור לי דרך משלי לספר את רגעי החיים הספציפיים שלי?

מה אם אני משתפת בטיול שעשיתי לפני חודש? מה אם מתחשק לי לספר על גלים מלוחים לא כשכפות רגלי שוקעות בחול רטוב, אלא כשאני יושבת על ספה מול ערימת כביסה? מה אם אני מגלה ומסתירה במקביל, בוחרת לשתף לרגע אחד ואז מסיטה את הפנס הצידה?

הבלחות חיים.

אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אחרים רק מלצפות בסטוריז יפים. מסך אחרי מסך: כוסות קפה של בוקר, מנות גורמה של ערב, קריירה מצליחה ומשגשגת. פה ושם קצת כאב.

אנחנו לא רואים את החיים במלואם, לא של עצמנו, ובטח לא של אחרים. גם אם אנחנו הכי סושיאלים.

הכאב שמתפרסם בפיד, גם הוא נבחר מתוך בחירה וידיעה שזה מה שנראה. יש עוד שכבה, אולי שחורה וסמיכה יותר, שלא נדע עליה לעולם. גם אם אנחנו עוקבים אדוקים. מסורים.

זה קצת כמו אלגוריתם. אנחנו האלגוריתם של עצמנו. יוצרים אותו בבחירה: מסננים את הרעשים ברקע, שמים מוזיקה מרגיעה, חותכים את הפשלות, מוחקים את הפדיחות. נכון, הן היו שם במקור, אבל 'הם' לא ידעו. הצופים יראו יופי טהור, ערוך, מוקפד; אשליה של מציאות אוטופית. ונמשיך כולנו לשקר לעצמנו שככה זה אכן בחיים. למרות שאנחנו יודעים שלא.

חצי אמת, האם היא אמת או שקר?

לכל אחד מאיתנו יש זכות מלאה לבחור מה לספר, וזה לא רק ביקום של הרשתות החברתיות, אלא גם בחיים עצמם. כמה שנכיר או שנחשוב שאנחנו יודעים, אנחנו רואים רק את קצה הקרחון. מתחת יש עולם שלם, חי, עמוס בצבע, פלאים. עולם נסתר; דגים, אלמוגים, מעמקים עלומים. גם אנשים שמכירים את עצמם לא תמיד צללו אל המעמקים הללו.

כשאנחנו לוחצים על אותו עיגול במסגרת צבעונית מתקתקה, זו שמתעדכנת מדי פעם לאורך שעות היממה, בואו נזכור: זה סיפור שמתרחש על החוף. אנחנו רואים גלים יפים, לפעמים קצת סוערים מהרגיל, שקיעות מדהימות, אנשים משתזפים, אבטיח אדום. ולפעמים, איזו מדוזה ארסית זרוקה מתה על החול.

אין לנו באמת ידיעה מה קורה פנימה. גם אם נצלול מעט, תמיד, תמיד, יהיה עוד.

הלא-ידוע, הנסתר, הוא המרחב הפרטי. האישי. שלי ושלך. המקום בו אנחנו רוצים להיות אנחנו: בלי צופים, ללא קהל. אין במה, לייקים, תגובות ודעות. שם זה קודש הקודשים שלנו, מקום ששמור רק לעצמנו.

בעידן נרחב של שיתופיות, בואו נזכור לקדש את המרחב הזה, הן לעצמנו והן לאחרים. בואו לא ניתן לרשתות כאלה ואחרות לכבול אותנו, לצוד אותנו; לדוג מאיתנו את החופש בו אנחנו שוחים. חיים.