השרטוטים באותם ימים היו חלק מהחיים שלי, בכל מקום שהלכתי הייתה מחברת, היה גם עט, והרבה דפים, למקרה שהמחברת לא מספיקה.. בזמן שהייתי על טלפונים ובירורים לגבי החומרים פשוט שרבטתי קופסאות מלבניות, מספרים ומילים…
בסופו של דבר החלק הזה היה שייך לגמרי לבעלי. הוא היה המתכנן והמעצב וגם הבונה בפועל. אני רק הנהנתי לכן או לא.

אחרי שעות רבות של עבודה, שרטוטים והדמיות הגענו לתוצאה של העיצוב הסופי לסטנדים. הם היו יפים ועדינים בעיצוב נקי וחדשני. מכיוון שרצינו שזה יהיה עדין ומינימליסטי בחרנו לבנות את הסטנדים מליסטים דקים, בעץ טבעי ולא צבוע. לביצוע העבודה בעלי פנה לחבר שלו יוסף שוורץ, נגר מוכשר ומעצב בגבס שהסכים לעבוד תוך יומיים בלחץ של זמן וליצור עבורנו את הסטנדים. הם בנו את הסטנדים תוך יומיים  עובדים לתוך הלילה, חותכים, מחברים, ושולחים לי תמונות להתרגש ולהתלהב.
הסטנדים יצאו מקסימים, יפים יותר ממה שיכלתי לדמיין. חלקים, מושלמים, מינימליסטים בדיוק כמו שרצינו. והכי חושב למרות האזהרות של כל מיני נגרים, הסטנדים עמדו! אמנם הם היו עדינים, אבל כן. עמדו בהחלט יציבים וממושמעים.

לקבל חומר בקבצי וורד, מחולקים לפי תחנות, עם כל מיני תמונות ומילים ולסדר את כל הדבר הזה לפוסטר מעוצב בזמן קצר, בין סופגניה למסיבת חנוכה זו גדלות בעיני, ובדיוק לכן רציתי שיעל רפופורט המוכשרת מסטודיו עפיפון תעצב את הפוסטרים לתערוכה. סגנון העיצוב שלה הוא בסגנון שאני אוהבת ומתחברת, ואין כמו זרימה טובה לעבודה משותפת. סיפרתי ליעל שאני רוצה סגנון נקי, מינימליסטי, מודרני, חדשני. שוטטנו בכוכב ההשראה ומצאנו פוסטרים יפנים שהיוו השראה מושלמת למה שרצינו. מכאן יעל לקחה את זה לידיים שלה והוציאה תוצאה מדהימה. הגריד המדויק. הקומפוזיציה המשולמת שגרמה לכל אחד בתערוכה לעצור ולקרוא. בחרנו בצבעים של שחור, לבן, אפור כי הם משדרים בלי מילים את הימים הקשים במלחמה, את החושך, הכאב, אבל אז הגיע הצהוב מאיר וזורח, כן, הוא היה גם הטלאי, אבל הוא האור, הוא התקווה, הוא המסירות שהייתה שם כל הזמן. החומר סווג לנושאים לפי תחנות, כשכל תחנה מתקדמת עוד בהסטוריה, החל ממוסדות לימוד לפני השואה, לימוד בגטאות, ועד ללימודים שאחרי השואה. לכל סטנד הצמדנו פוסטר. את הפוסטרים הדפסנו על נייר עם למינציה מט ( קרדיט לדפוס גרפצ'יק היקרים, על עבודה מקצועית כמו תמיד)  ולעיצוב הצמדנו קליפסים משרדיים ששדרו "בית ספר".

העבודה הנוספת הייתה לארגן את כל התמונות שלא הוכנסו לפוסטר, לתת להם מסגרת וכיתובית, לעצב מחברות ויומנים. גם כאן בחרתי בקו מודרני ולמרות שהמחברת או היומן היו ישנים, הדפסנו כריכה על נייר קראפט והחלפתי אותו עם הכריכה של המחברת החומה המוכרת. גם התמונות עברו עריכה לשחור לבן, עם מסגרת שחורה או לבנה וכיתוב הסבר לכל תמונה. במרווחים שבין סטנד לסטנד, תלינו חבל פשתן חום, על החבלים תלינו תמונות שספרו על החינוך בשואה, היו שם מחברות, קטעי יומן, ציורי ילדים ועוד, והם יצרו חיבור בין תחנה אחת לשניה.

בזמן ההקמה, כשראיתי את התגובות הנרגשות של הצוות בבית הנשיא, ושל העוברים ושבים שעצרו והתבוננו, התעמקו וקראו. ידעתי שהצלחנו להעביר את המסר בצורה הנכונה והכי טובה שיש.

עיצוב קונספט: שושי סירקיס
עיצוב גרפי: יעל רפופרוט
עיצוב ותכנון מתקני תצוגה: נתנאל סירקיס, אדריכל
עבודות עץ: יוסף שוורץ , עץ וגבס

צילומים: פרטי, מארק ניימן/לע"מ

בזמן שעבדנו על עיצוב ותכנון התערוכה, כשקראתי את החומר שקבלתי מידיה של טובה, קראתי את מילותיו של אפרים דקל, שוב ושוב. ואמשיך לקרוא אותם גם לדור הבא.

ואף על פי כן לא היו עוד מעולם

תלמידים מסורים לבית ספרם, למוריהם

וללימודים כילדי הגטו.

(אפרים דקל, גטו שאוולי, ליטא)