חלומות, יש במילה הזו משהו מרגש כל כך, כאילו האותיות שמרכיבות אותה עשויות מזרמי חשמל עדינים ודקיקים שבכל פעם שהמילה עולה לנו לראש, נדלקות אלפי נורות זעירות, מהבהבות בהבטחה שמשהו מלהיב הולך לקרות כאן.

אני אוהבת חלומות אבל עוד יותר אוהבת להוריד אותם מהעננים הוורודים הרכים שלהם למציאות עם יסודות איתנים בקרקע. השלב של הורדת החלום ממשהו שמיימי, בלתי נגיש, למשהו שאנחנו יכולים להחזיק ביד, או להביט נכחו זה תהליך. אולי התהליך המשמעותי ביותר.

בכוכב הלכת שלנו יש מיליארדים של רעיונות, מרחפים בנונשלנטיות, שטים באטמוספירה, נהנים מקצב חיים שלו ורגוע. מידי פעם נתפס לו רעיון ברשת. קרן לייזר שצדה אותו, גורמת לו לקפוא. הרגע הזה הוא רגע מכריע. האם הרעיון שנדמיין אותו כרגע כמו דג בדיוני בצבעי ניאון יצלול מטה היישר לדייג הרעיונות או יתנער מהקיפאון, יטלטל את סנפיריו, יסיר מהן שכבות אבק של בעל חלומות לא רציני וימשיך לשוט הלאה בין שאר חבריו, הרעיונות.

הכול קיים בעולם. השאלה החשובה היא מי אלו שדגים את מה שקיים, שמושכים את הקיים אליהם. אלו שמצליחים לתפוס ברשת את מה שהם רוצים.

אבל מה אנחנו רוצים?

אני מכירה הרבה אנשים שרוצים דברים, אבל אני לא מכירה הרבה מאוד שהגיעו למה שהם רצו.

מכירים את זה, יוצא סטרטאפ חדש לעולם, מתפרץ כמו קונפטי וגורף מיליונים, ואז אנחנו שומעים את ההוא שיושב על הכורסה ״זה היה רעיון שלי, חשבתי על זה גם״  הוא אומר לנו בעודו שולף מקרקעית קרטון בפטרן של אדום לבן, כמה גרגירי מלח ופופקורן אחרון מעוך.

אנחנו פוזלים אליו, ״אתה?״ קצת קשה לנו להאמין. אבל כן, יש סיכוי גדול שהוא חשב על הרעיון, שקרן הלייזר שלו הצליחה להקפיא איזה דג שמח באטמוספירה השמימית. אבל זה היה רק לכמה רגעים, כן, הדג שלו היה זה שניער את סנפיריו והמשיך הלאה. קצת אחר כך הגיע אחד אחר. שהיה ממוקד, שהיה לו רצון, שידע בדיוק למה הוא רוצה את הרעיון הזה. הוא לכד את הדג ברשת, שצלל אליו בשמחה ויחד הם פיתחו את הסטרטאפ הבא. אחד יושב וגורס פופקורן והשני סופר את הספרות בבנק.

אנחנו לא צריכים ללכת רחוק ולהמציא מוצרים שישנו את העולם, להרוויח משכורות של 6 ספרות, להעביר את אוסף מכוניות הצעצוע שלנו למכוניות אמיתיות שחונות בגראז' (למרות שזה די נחמד) בכדי להוריד חלום, רעיון, מחשבה לקרקע המציאות אנחנו צריכים לשנות משהו בתוכנו. ללחוץ על מתג האון בסיסטם שלנו.

רק שאנחנו מפחדים, השאלה הראשונה שעולה לנו זה ״איך?״ והשאלה הזו היא זו שגורמת לנו לעזוב את הרשת, להניח אותה בצד ולוותר על דיג רעיונות לעת עתה.

׳איך׳ זו שאלה שאני רואה אותה כמו ענן אפור כהה, סמיך, אולי אפילו עם זרועות תמנון. כזה שמגיע בסערה ובוחר לשבת לכם דווקא מול העיניים, כן, על גשר האף. הוא כבד, לא נעים, חוסם את הראייה. מטשטש, מבלבל, מערפל. כשהוא שם אין לנו באמת סיכוי לראות משהו.

אנחנו כ״כ רוצים את מה שיש שם, אי שם למעלה, אבל הענן הזה חוסם אותנו! כי אנחנו מתעקשים להבין ולדעת איך. יודעים איך מפזרים עננים?

אני אבחר בשמש, שעבורי היא תקווה, אמונה ואופטימיות. כשיש לנו את זה, ׳האיך׳ יכול להתמוסס ולהעלם, ואנחנו ממוקדים במטרה שלנו, בחלום, ויש לנו את הרצון להוריד אותו ממחשבה למעשה.

במהלך החיים היו לי הרבה רעיונות (אין יום שלא עולה לי רעיון מופלא לחידוש מהפכני) אבל, כפי שאתם רואים, לא את כל הרעיונות הגשמתי (עובדה שלא רשום אף פטנט על שמי נכון לרגע זה)

התחלתי לחשוב איך, ובאותה מהירות שהרעיון עלה, הוא התנדף, התמוסס אי שם במוח ופינה את מקומו למשהו חדש.

הרעיונות שכן הצליחו, היו אלו שהאמנתי בהם, הארתי עליהם עם שמש קיצית של השעה 12 בצהריים. לא ידעתי איך. ידעתי שאני פשוט רוצה את זה ושה' יכוון אותי ויביא לי את האיך. ידעתי שאני פתוחה להזדמנויות, לאנשים, להצעות, כל מה שיקדם אותי להגשמת הרעיון שלי.

התחלתי בכתיבת הרעיון, גם אם הוא יהיה משהו שלא אתקדם איתו, נחמד לראות שאנחנו יצירתיים ויש לנו כל מיני רעיונות משני חיים (ומקסימום תמיד נוכל להוכיח שגם אנחנו חשבנו על הרעיון הזה : )

לכתיבה יש כוח. נדמיין את המציאות כמגנטים. לדג ניאון שלנו (חזרנו אליו) יש מגנט קטן בתוכו כדי להביא אותו אלינו מהעולם הצבעוני והשלו שהוא חי בו, אנחנו נצטרך מגנט. כתיבה זו אחת הדרכים להתחיל למגנט אותו אלינו. כשאני כותבת על הרעיון שלי, על החלום, המטרה שלי, אני בעצם מושכת אותו כבר כלפי מטה לקרקע המציאות, הוא כבר מתחיל לעשות את דרכו אלי. כשאני אומרת את זה בקול רם, אני שוב מושכת אותו אלי עם עוד מגנט. כך, עוד פעולה ועוד פעולה, זה כמו משחק מגנטים. לאט לאט הרעיון מגיע אלינו הופך מחלום ללא חומר וצורה למשהו שיש לו קיום, אחיזה במציאות, יסודות בקרקע.

תתחילו. תכתבו את החלומות שלכם, את הרעיונות. אל תתנו לאיך להדאיג אתכם. האמינו חזק בכם וברעיון שלכם ותחזרו לשתף אותי כשזה קורה.

בקליק אחד תוכלו לפנק את עצמם במחברת לכתיבת החלומות/מטרות/אמונות/הצלחות והכול יחד:)

מחברות שנוצרו גם הן, ממחשבה שהובילה למעשה.