המצא לנו מחילה. האם זה מצא, מצא לנו מחילה, ואם כן איך מוצאים מחילה? האם צריך לחפש אותה? או להמציא, ליצור אותה, או אולי זה להביא את המחילה למציאות. שהסליחה והמחילה יהיו חלק מהמציאות שלנו. מההוויה. מהחיים שלנו.

למה אנחנו נפגעים? מדוע אנחנו לא סולחים? ומה קורה בתוכנו ברגע שהנצו זרעי סליחה בליבנו. האם כדי לסלוח אנו זקוקים לתהליך שמערב גם את הצד הפוגע, וידוי, חרטה, קבלה לעתיד? האם אנו יכולים ומסוגלים לסלוח גם ללא זה? סליחה, מהיכן היא מגיעה? מרחמים? מחמלה? מאהבה? מה היא סליחה ומה היא יוצרת בנו. ממציאה בתוכנו – מחילה.

מחילה, האם היא מחילה שאנו חופרים בתוך הלב, מנתבים הצידה, שאריות, פסולת שאינה שייכת יותר, סוללים מחילה – דרך נקייה, מדויקת ובהירה לעבר נקודה מסוימת. נקודת הסליחה.

האם אנו צריכים לסלוח תמיד?

אני לא אדם נוטר טינה. כשהזמן חולף, והוא חולף מהר, גם הטינה נשכחת. שיערתי לעצמי שאני סולחת. גם כשנפגעתי והיה לי אכפת, גם אם לא ביקשו ממני סליחה, משהו בי מוכן לסלוח. ולמה? והאם זו סליחה אמיתית?  אני רוצה לסלוח, כי כל עוד הכעס קיים בי, הוא כמו רעל בגן של שושנים, מרקיב את הפרחים, מפזר את הארס במקום שנועד לפרוח ולצמוח, לגדול. הארס הפנימי  – הכעס, הטינה, הנקם. אלו מחלחלים פנימה והורסים את מה שעמלנו להצמיח. אני רוצה להיות במקום בו אני נקייה  – עבורי ובשבילי, ואולי זה אגואיסטי מידי – סליחה שבה אני חושבת על עצמי ופחות על האדם שפגע. ושאלתי את עצמי שאלה נוקבת – האם זו באמת סליחה? אולי רק השתקתי כעסים, דחקתי הצידה. האם אני אכן מגיעה נקייה? או משהו שם עדיין קיים פנימה, צלקת שנותרה, כזו שתמיד מזכירה – היית שם. נפגעת. והכאב הזה, אולי הבושה, אולי הכעס, ההשפלה. משהו שם עדיין לא לגמרי התנקה. והאם אנחנו באמת מסוגלים להגיע לסליחה שלמה?

אנשים. הם יצורי אנוש. אנו לא מושלמים וכולנו עושים טעויות. לא תמיד בכוונה. אולי בדרך כלל ללא כוונה תחילה, אנו חיים בתוך הישרדות מסוימת של אגו ועושים מעשים בכדי להגן עליו מכל משמר. יוצאים למלחמה, במילים, בשקט, בהתעלמות, בניסיון להבין, אבל משהו משתבש בדרך. אנחנו חוששים, מהססים. פגועים, מלאים בהגנות, מגננות, מילדות, מהחיים. אנו – יצורי אנוש. עושים. טעויות. 

החיים נתנו לנו מתנה – אפשרות של תיקון. כל מה שעשינו ולא משנה מה, כל דבר ניתן לתיקון. כל עוד אנחנו כאן, אנחנו יכולים לשנות, לתקן את מה שנפגם, ללמוד, לצמוח, לקום משם. יש תיקונים מורכבים יותר. אך כל דבר הוא בר תיקון וזה היופי בעולם. התשובה שנבראה לפני האדם. היא היא נותנת לנו את המקום, להבין שכל עוד אנחנו כאן, בני אנוש, נטעה, אנחנו לא מלאכים, וככל הנראה אנשים יפגעו מאיתנו. אנשים לא יסכימו עם מה שאנחנו אומרים, יבינו אותנו אולי בצורה שגויה, אנחנו נעשה את מירב המאמצים שלנו להיות זהירים. כדי לא לפגוע, ובכל זאת – דברים כאלה קורים. 

הסליחה – האפשרות להתנצל. הסליחה – האפשרות לומר טעיתי. זו המתנה שיש לנו. כמו נימי זהב דקיקים בכלי פורצן שבורים, הסליחה אולי לא יכולה להפוך כלי שבור לשלם, אך היא יוצרת כלי חדש – מתוקן. 

ובעולם שלנו – עולם של תיקונים. לא מצפים מאיתנו להיות שלמים, מושלמים, ליצור שלמות. מצפים מאיתנו לתקן. לאסוף רסיסים, חלקים שבורים, להניח אותם במקומם, לסדר. 

פעם בשנה יש יום שמוקדש כולו לסליחה. כשאנו באים לבקש מחילה, כדאי שנבוא גם אנחנו מתוך מקום של סליחה. זה לא קל. כשפוגעים בנו. ולפעמים הפגיעות הן משמעותיות עד מאוד. אנחנו יכולים לנסות לבוא ממקום של רחמים, לנסות אולי לפחות לרצות את הסליחה גם אם ברגעים אלו קשה לנו להיות בה. ובכל יום מחדש, בכל בוקר לבקש שלא נפגע ובכל ערב להשתדל, לרצות, לבקש סליחה אם פגענו. לבוא נקיים יותר. לא רק פעם בשנה. ליצור זמן גם במהלך 365 ימים. זמן שמיועד לסליחה. ואולי לפני הכול, שנסלח לעצמנו. שנחמול על עצמנו. כי אנו ראויים לסליחה, לתיקון ולתשובה.