פחדתי. ראיתי את זה מתרחש בסלואו-מואו. חשבתי שאוכל לעצור את זה, למנוע את הנפילה, אבל היא הייתה חזקה ועיקשת ממני. וכך עפתי קדימה, נחבטתי לצד, האופניים נחתו תחתי, הכידון הסתובב והתעקם במאה שמונים מעלות. ברזל תקוע מתחת לרגל. האייפון התנתק מהתושבת, עף קדימה ומגן הזכוכית התנפץ לרסיסים. הרגשתי את השפשוף במרפק שמאל ואת הכאב במפרק כף יד ימין. רציתי לבכות. כאב לי ויותר מכל הרגשתי מובסת. לא ממש הצלחתי להזיל דמעות. צעקתי לשירה, הבת שלי, שרכבה קצת מאחור שתעצור. פחדתי שהיא תדהר קדימה, תדרדר בירידה זרועת האבנים השטניות ותיפול גם היא. לטפל בעצמי זה דבר אחד אבל איך אוכל לטפל בה כשאני פצועה?

אחרי כמה דקות שירה הופיעה. היא רכבה לאט במורד הירידה ועצרה לידי במקצועיות ראויה לציון. היא עזרה לי לשלוף את האופניים שנחו תחתי והכאיבו לרגל. התיישבתי בצורה נוחה יותר, עדיין לא מוכנה לקום. כמה שניות עברו וג'יפ שחור הופיע. הזזתי את האופניים שהיו קצת באמצע הדרך. הוא עצר. הנהג שאל אם אני בסדר וצריכה עזרה.

״אני בסדר, תודה״

״היה כאן מישהו שרכב לפני?״

״זו הייתי אני״ השיבה שירה.

״טוב, אם תצטרכי עזרה, קחי את המספר שלי לכל מקרה״ הוא היה אחראי. אמר שהוא נהג ג'יפים. במושבים מאחור הבחנתי בבחורי ישיבה שככל הנראה נצלו את ימי ׳בין הזמנים׳ לטיול קצר.

הקשתי את המספר וחייגתי שישמר למקרה שאצטרך. הוא פנה ונסע הלאה.

רק בבית, התחלתי להבין מה באמת קרה, והפציעות התגלו לאט, משיכות של כחול וסגול התפרשו על הרגל. שפשוף מדמם במרפק, וכתמים כחלחלים־סגלגלים ניקדו את הזרוע. נשארתי עם הכפפה על היד כמו חבישה מאולתרת, הנחתי קרח וחבשתי בתחבושת נוספת.

אחר כך, על הספה, שחזרתי את הנפילה. זו לא פעם ראשונה שאני נופלת.

זכור לי כשאח שלי לימד אותי לרכוב על אופניים כשהייתי ילדה קטנה, זה היה ברחבת הבניין, הייתה לנו רחבה גדולה. זה היה החניון בו עושים סיבובים. סיבוב אחר סיבוב עד לשליטה מלאה, אז היינו יוצאים לרחוב, למגרשים, לחיים האמיתיים – עליות וירידות, עיקולים חדים, מכוניות, הולכי רגל בדרכים.

דרך הדבר הפשוט הזה הוא לימד אותי משהו חשוב – להתמודד עם הפחד חזיתית.

יכולתי לפחד תמיד מהנפילה שתבוא,  אבל הוא לא חיכה לזה.

אח שלי לימד אותי ליפול. ויותר מכל – לקום.

נפלתי אחר כך, כשדהרתי בירידה מהמכולת ובאתי מהר מדי לסיבוב. השתרעתי על הכביש. וקמתי. ברור שקמתי.

נפלתי שנים אחרי בלימודי רכיבה על סוסים. כמעט נפלתי. פעם, פעמיים. חטפתי מכות ונפצעתי.

והנה עכשיו, כשאני מפתחת תחביב חדש, מוציאה את הרכיבה מהארכיון וחוזרת לאופניים, אני בוחרת דווקא ברכיבת שטח ומתמודדת עם הפחדים. הפעם אני לא אותה ילדה – אני אישה בוגרת, אמא. יש לי כבר ארסנל של פחדים

ילדים לא חושבים על פחד כמו מבוגרים. הם דוהרים, קופצים, מטפסים. כמה פעמים חשקתי שפתיים ועצרתי את עצמי כשראיתי את שירה עושה תעלולים, דוהרת עם רולר־בליידס או עם האופניים.

כמה פעמים הפחדים הניעו אותי, ועצרתי את עצמי מלהעביר אותם אליה. והיא יודעת, היא רוכבת מעולה. הנה היא צלחה את הירידה שבה אני נפלתי.