כל הפוסטים בירושלים

עזבתי את הכפר כשהייתי ילדה, בידי מזרן ים כחול, יד שרוטה מסברס קוצני, ופנס קטן שנגמרה לו הסוללה. לא זוכרת

היא פסיפס. של אנשים, תרבויות ועמים. והיא אוגדת יחד את כולם, בין רחובותיה, הצרים, הרחבים, בבתים ישנים עם גגות רעפים

ירושלים. היא יותר מעיר. היא ספר סיפורים של אנשים, שפות ומנהגים. היא פסיפס של ישן וחדש. ויש לה משהו מסתורי

הפתיתים הלבנים שנוחתים ברכות על האדמה ונערמים לאט לאט לשכבה עבה של שמיכה לבנה ורכה, השקט ששמור רק לשלג, הקור

לפוסט הזה היה אמור להיות פוסט מקדים עם סיפור שלא הייתי מאחלת לאף ירושלמי (וגם לבני ברקים שנאלצו לחזור על