
פשוט לעוף- מונטנגרו חלק ג' ואחרון
צילום: אסתי קרויזר אני מרגישה כמו פרידה. זהו הפוסט האחרון שאני כותבת על מונטנגרו. אחרי סדרה ארוכה של פוסטים. הרגשתי
צילום: אסתי קרויזר אני מרגישה כמו פרידה. זהו הפוסט האחרון שאני כותבת על מונטנגרו. אחרי סדרה ארוכה של פוסטים. הרגשתי
את גברים ממאדים ונשים מנוגה הכרתי לפני שנים. התחברתי לדמות הנוגאית, לרעיון המקסים הזה שיש כוכב אחד ובו חיות יחד
את מונטנגרו חווינו לפני כמה חודשים, שלוש חברות שחיפשו טבע, מים, רוגע והמון זמן למחשבות. נעמי, שושי, סיון ורות הבייבי
סוף אפריל. תחילת אייר. נולדתי כששמש חמה צרבה שדות בצבע בלונד צהוב. משהו שר לי סולו. בלי ליווי מוזיקלי. מאז
הפעם, לפני הקריאה של הפוסט הרביעי שבסדרה, רק להדליף לכם שבסוף הפוסט מחכה הפתעה מעניינת, אבל הי! חייבים לקרוא את
בוקר, קול צלצול פעמון המתכת הגדול מודיע לי שמשהו הקדים אותי. פותחת וילון תחרה דקיק, ומאחורי מסגרת העץ אני רואה
גלגלי הרכב עצרו בחריקה. מהחלון האטום למחצה ראיתי אדם גבוה עם שיער מדולל וארוך עד הכתפיים. ולדימיר. אנחנו נשארות ברכב,
בספר האגדה שלי סופר על הר שחור וקסום, הוא היה גדול ועוצמתי והגן בגודלו וחוזקו על המדינה הקטנה שהתיישבה בו.