כל הפוסטים בשושי סירקיס

זה נראה רחוק, אבל אלו היו הסבים, הסבתות שלנו, גם דודים שהיו שם, חיו בזמן אחר. במקום שונה. אי שם

סלסולי עשן מיתמר מציירים את סיומת שמונת הימים. נישאים הם אל על, מתפשטים באוויר, בצורות אבסטרקטיות, חופשיות ומשוחררות. הדלקנו אותם

סול לה סי דו ושוב, אתה חוזר להתחלה. כמו לולאה, אתה מוצא את עצמך במשחק בלי סוף ורגע לפני שאתה

  שמים בהירים, ואלפי שיבולים, רוח שמפנה לי את הדרך, ואני בעקבותיה, רצה אל האינסוף ומעבר לו. מה צריך בן

לעצור. להסתכל על עצמך בראי לומר שלום לדמות שמשתקפת. "יום הולדת שמח, חברה" גדלת. בעוד 365 יום.

עזבתי את הכפר כשהייתי ילדה, בידי מזרן ים כחול, יד שרוטה מסברס קוצני, ופנס קטן שנגמרה לו הסוללה. לא זוכרת

זה קרה לפני 5 שנים, כשהבלוג שלי עלה לאוויר, עוד בלוג, שלא ידעתי מה אכתוב בו אבל פתחתי כי בעלי