כל הפוסטים בשושי סירקיס

חודש אב הוא חודש שיש בו שני ימים שונים כל כך אחד מהשני. יום אחד הוא יום אבל על חורבן

צילום: אסתי קרויזר אני מרגישה כמו פרידה. זהו הפוסט האחרון שאני כותבת על מונטנגרו. אחרי סדרה ארוכה של פוסטים. הרגשתי

את מונטנגרו חווינו לפני כמה חודשים, שלוש חברות שחיפשו טבע, מים, רוגע והמון זמן למחשבות. נעמי, שושי, סיון ורות הבייבי

לתהליך יש מתנה. הוא נותן את האופציה לחשוב להתבונן מחדש ולהתנסות. לתהליך דרוש זמן. ולמרות זאת חושבת שלא כדאי לוותר

סוף אפריל. תחילת אייר. נולדתי כששמש חמה צרבה שדות בצבע בלונד צהוב. משהו שר לי סולו. בלי ליווי מוזיקלי. מאז

זה קרה אי שם בשלהי מאי של אלפים ושמונה עשרה. סתם חודש רגיל ושירי כהן פתאום צבעה לי את השגרה

הפעם זה שונה. אמרתי לעצמי. זה לא מה שהכרת עד היום. מדובר ביצירה ספרותית יוצאת דופן. יצירה משולבת שבוחרת בכל

בצילום ספר יש משהו מרגש. אני עוברת יחד עם המחברת את תהליך יצירת הספר. וכל שלב מרגש אותנו יחד ומקדם

איציק יוצא מהחדר, פניו אפורות."מה אתה חושב?" העיניים של אתי נפוחות, רטובות."זה גרוע. אני חושב שהיא באמת השתגעה.""אל תסמן כך,