לא הצלחנו “לתרבת” כאב.

התיימרנו להשליט שכל, מדע, ריאליזם. למדוד אמפירית, להוכיח.
התאמצנו לדחוק, לחסום, לנעול, להסתיר. להתבייש. “זה לא תרבותי!”
תהא התרבות שופטת. אבל כאב הוא כאב הוא כאב.
אין לנו שפה לתקשר אותו ודרך להסביר את הצריבה ואת החסר,
את העומק והפער, את הבדידות, את הייאוש והזעקה.
לבד-לבד עם עצמנו אנו גונחים, נאנקים, מייללים, צועקים.
זעקה פנימית שואפת החוצה ועודנה חייתית, פרימיטיבית,
ראשונית. אנושית.

דרך הדימוי אנחנו באות לדבר כאב. להפוך צעקה
ותחושה חושית למסמך ויזואלי שאפשר לתקשר.
להוציא בדידות של כאב לאוקסיטוצין של חברות.
דרך דימויים מצולמים, אנחנו הוזות ומביימות –
לפעמים דרך מדיטציה, לפעמים בעקבות טיפול –
מבקשות להזמין את החברה לשיח עמוק ונוכח.
דרך גאולה חזותית, אנחנו מבקשות למוסס,
לרכך, לחבק.

שושי סירקיס ואפרת יפה: גוף הכאב