״לעולם לא תוכל לצלוח את האוקיינוס

אם לא יהיה לך האומץ לאבד קשר עין עם החוף".

המילים שכתב אנדרה ז'יד הופיעו מולי על דף תכול של קיץ. מילים לבנות, צפות כמו קצף עדין על פני גלים. משהו בהן עצר אותי. כמו עוגן הן משכו אותי לקרקעית של עצמי, ובאותה נשימה שחררו אותי לים הפתוח.

אף אחד לא מבטיח לנו מסע של שלווה, הפלגה רגועה במי אוקיינוס תכולים. יש משהו מאוד מטעה בתמונה של מפרש לבן שט לו בבטחה מול שקיעה כתומה. כי מעבר לאופק יש גם ימים של סערה. ימים שבהם הגלים מתרוממים כמו חומות עצומות, הרוח מטלטלת את הסירה לכל עבר, החושך יורד סמיך וכהה, ואין לנו מושג איפה נמצא הכוכב שיראה לנו את הדרך.

החוף הבטוח מושך אותנו להישאר. הוא יציב, מוכר, נוח. אבל אם לא נוותר עליו, אם לא נאזור את האומץ לעזוב אל הלא נודע, איך נגלה את מה שמסתתר מאחורי קצה האופק? איך נפגוש מקומות חדשים שיוציאו מאיתנו חלקים שלא הכרנו? כי אומץ, אחרי הכול, הוא לא היעדר פחד. אומץ הוא לבחור לצאת לדרך למרות הפחד.

לא יודעת כמה זמן עבר מאז הפעם הראשונה שבה יצאתי לחפש מקום לסטודיו שלי. זה התחיל בצורך קטן, אבל גדל להיות חלום שצף מול עיניי שוב ושוב. רציתי מרחב משלי, בית לאמנות שבי. חלל גדול עם חלונות פתוחים לאור יום. חיפשתי. עברתי בין מקומות כמו נווט שאיבד את המפה: מחסנים ישנים שהתפוררו לתוך עצמם, מרתפים אפלים שנשמו אוויר מת, שטחים מסחריים נטושים שעמדו שוממים כמו רוחות רפאים. חיפשתי ולא מצאתי, אז גנזתי את החלום. הכנסתי אותו לתיקייה אפורה במוחי, יחד עם רעיונות אחרים ששכבו שם והעלו אבק.

אבל הוא לא ויתר עליי.

המשכתי לראות את הסטודיו שלי בעיני רוחי, בהיר וגדול, עם חלונות רחבים ואור שמש. המשכתי לספר עליו, לפעמים רק לעצמי, עד שיום אחד הוא מצא אותי. כמו שהחלומות הכי גדולים יודעים לעשות.

זה היה ביום רגיל, בשיחה כמעט מקרית עם חברה. "יש משהו שאולי יעניין אותך," היא אמרה. משפט קטן שנשמע כמעט שולי, כזה שיכול להיבלע בין הרעשים של היומיום. היא הביאה לי שם ומיקום וכך הגעתי למבנה, שלד בטון אפור שכבר החל להתעטף בחיפוי צהוב – גולמי ותעשייתי, צעיר ומבטיח. הסתכלתי עליו, וידעתי מיד: זה המקום שלי. מקום שלא יכולתי למצוא קודם, כי הוא פשוט עוד לא היה שם.

הוא ניצב מולי, כמו שרטוט אדריכלי שהתנער מאבק החלום והפך ממשי. חלונות ענק נמתחו מקיר לקיר, מציפים את החלל בשטף של אור זהוב. קרני השמש התפזרו על רצפת הבטון החשופה, מציירות עליה צללים רכים וארוכים, רוקדים למנגינה אילמת.

סגרתי את העסקה. לא ידעתי איך זה יקרה, או מה בדיוק מצפה לי. זה היה הרגע שראיתי אונייה יוצאת לדרך וקראתי, היי, חכו לי, אני עולה! בלי לדעת מה יהיה, לאן תישא אותי הרוח או מה מחכה לי באופק.

האונייה שלי יצאה לדרך.

יש ימים שבהם הים רגוע והשמש זוהרת. זריחות רכות ושקיעות ורודות צובעות את הדרך בגוונים של קסם ושלווה. ויש ימים שבהם הרוחות סוערות והגלים מכים בעוצמה, מטלטלים את הספינה. למדתי לשחרר, לסמוך על רב החובל שמוביל אותי גם כשאני לא רואה את האופק. ובימים שבהם נדמה שהגלים ינצחו אותי, כשהפחד נדבק אליי כמו צל עיקש שלא מרפה, אני עוצרת ומזכירה לעצמי למה יצאתי למסע.

והנה אני כאן. עומדת בסטודיו שנעשה ממשי כל כך, מרגישה את הקרקע החדשה מתהווה תחת רגליי. כמו יבשת לא נודעת, מחכה להתגלות, להצמיח בתוכי גן אקזוטי מופלא שאין לו גבול.

הסטודיו החדש פתוח – לצילומים, יצירה וקהילה. מוזמנים ליצור קשר, מחכה לכם.

_

פורסם במגזין המקום