נר קטן דקיק, פתילה טבולה בשמן ורגע אחד שבו ניצתת אש ונקודת אור נוספת מאירה בעולם. כמה פלא יש בפעולה הזו, להעניק לאחר משלך מבלי לאבד מעצמך. 

"מוסיף והולך" אינה רק רק הלכה לבית הלל, זו שפה פנימית, תפיסה שמהבהבת בתוכנו, אמונה משנה חיים. 

בעולם של חומרים פיזיים מה שמתחלק פוחת. מים נמזגים מצטמצמים בכלי, עוגה שנפרסת נעשית קטנה יותר, בושם מתרוקן בכל התזה. כך מתנהגים חומרים, הם מתמעטים, נגרעים.  לא כך היא להבת הנר, בשונה מחומרים שמצטמצמים היא תנועה שמתפשטת. כשלהבה נוגעת בפתילה אחרת, היא לא מאבדת דבר מעצמה, איננה מתרוקנת כדי שהאחר יתמלא. הלהבה פשוט מעניקה חום ומתוך החום הזה נולדת להבה חדשה, עצמאית, מלאה, שלמה. המקור ממשיך לבעור באותה עוצמה, והעולם מרוויח אור נוסף.  יש דברים מעטים בעולם שבשיתוף אינם פוחתים אלא מתרבים. האור שלנו נועד מלכתחילה להסתעף, לעבור הלאה, ליצור רשת של הבהובים שקטים, אדוות של חום.

כל אחד מאיתנו הוא נר. לכל אחד יש את אותה להבה שמרצדת בפנים, לעיתים גבוהה, לפעמים עדינה, אבל תמיד קיימת. הכוח שלה הוא לעבור הלאה, מה שאנו נותנים לא מצמצם, אלא מתרחב, מאפשר לעוד אור להתעורר. להעניק, לתת לשני, לראות את האחר – לא מפחית מאיתנו. 

זו מהות החנוכה, זו משמעות ההדלקה. בעולם שחוגג במקביל אורות עצומים, זוהרים, כאלה שמבקשים להתנשא, החג הזה מביא איתו אור אחר, אולי קטן, אולי מועט, אבל שם טמונה העוצמה. זהו אור עמוק, משמעותי, כזה שנועד לפזר חושך. אור שאינו מסנוור. יש בו כוח של חום – מעיר מתפשט ומרחיב. אנחנו לא תמיד מודעים לכוח ההשפעה שיש לנו – במילים, במעשים, במבט, חיוך.כשנראה את עצמנו כלהבה בוערת, גם ברגעים השקטים ביותר, נדע ונשים לב לאותו נר שאולי דועך, לאחד שנלחם על האש, אולי אחד שנשאר בחוץ, בקור וזקוק רק לנגיעה אחת של חום. נדע ונאמין בכוח להצית את אותה להבה, לתת לה בוסט קטן, נשימה.

במציאות העכשווית כמעט רוב חיינו מתנהלים מאחורי מסך. שיחות. תגובות. הודעות. קשרים. יש מעין חומה, תחושה שאולי הדברים הם פחות משמעותיים מאחורי אותו מסך מלבני. אצבעות מקלידות מילים שיחרצו גורלות. יורות חיצים מורעלים באותיות. המחיצה הדיגיטלית אולי מאפשרת לנו חופש ביטוי אנונימי, לתקתק תגובות, לשתף, לרכל, במהירות בלי לחשוב. אותה נקודת אור שיכולה להאיר הלאה נחסמת במבול של פיקסלים מעוורים, מסנוורים ומתעתעים. מטביעה אותנו בתוך ביצת השוואות שמכרסמת מבפנים. נדמה שיש פחד עמוק שמסתתר שם, שאם אראה יופי אצל מישהו אחר, משהו אצלי יקטן. שאם אפרגן  אתמעט. 

זה הפוך ממהותנו. הפחד הזה נולד מתוך תפיסה חומרית, כזו שמאמינה שכל מה שניתן  – נגרע. אנחנו לא עשויים מחומר פיזי כזה, הנשמה היא ישות אנרגטית ואותה אנרגיה דומה ללהבה – לא מצטמצמת כשהיא נוגעת, אלא מתפשטת. יש לנו יכולת להחמיא, לראות טוב, לגלות אור דווקא בתוך עלטה וחושך. להדליק פתילה כבויה, אולי מתביישת, רועדת. לומר מילה טובה, לתת אוכל חם למי שפושט יד, לחייך לאדם בודד, להסתכל בעיניים למי שמדבר איתנו, לשים את הפלאפון בצד, להיות נוכחים וקשובים, לזכור את האהובים עלינו, לשאול בשלומם. לפרגן לקולגות, לשמוח עם אחרים. וככל שנעשה את זה יותר, ידלקו עוד ועוד נרות. אף אור לא גורע כשהוא מאיר הלאה ונותן לשני. הוא רק יכול להגביר ולהעצים, וכמה יופי וכמה קסם יש בהכפלות, בהשפעות.

כמה דברים יכולנו לפתור, וכמה בעיות לא היו מתרחשות. כמה טוב היה בעולם, אם כולנו היינו מאמינים בעצמנו, באור שבנו. אם כולנו היינו מאמינים שאם ניתן נפרגן נאהב, זה רק יגביר את האהבה בעולם. 

אלפי נרות. אלפי להבות.

בחנוכייה עומדות השלהבות בשורה אחת, שוות בגובה, שוות בצורתן ובכל זאת כל אחת בוערת מעט אחרת. לכל להבה יש האישיות שלה, הריצוד שלה, הדרך שבה היא נעה עם הרוח. כולנו אורות שווים, משמעותיים.

בואו נפיץ את האור הזה, בעצמנו, בתוכנו, לסביבה שלנו.