יש לי רעש. המקסימליסטיות צופרת לי באוזן. עודף של צבעים. סליים דביק של מידע. שורות שורות רצות, עוד מילים, משפטים, ואין לזה סוף. סטוריז, פוסטים, ניוזלטרים, מודעות, חנויות, מבצעים, ידע, ספרים. הכול נופל עליי בערמות ערמות.

זה התחיל באזור הקורונה, בשילוב עם האבחון שקיבלתי על ADHD. הגוף שלי חיפש דרך לווסת את עצמו. אז עוד לא ידעתי למה אני עושה דברים, היום, במבט לאחור, אני מבינה. אהבתי וינטג’ – סגנון עשיר, עומס של פריטים, שכבות של טקסטורות, רקמות, מלמלות, מילים סבוכות דרמות ורגשות. אבל בתוך כל העושר הזה חיפשתי שלווה מסוימת, גליל נייר צר שאוכל להביט דרכו, מסננת שתנטרל את כל רעשי החוץ, משפך שימקד את מה שחשוב.

האבחון עצמו לא באמת שינה הרבה. הוא בעיקר הוריד גוש אשמה גדול של שנים, הכרה שקטה של “זה המוח שלך”. אבל אחת כמוני לא תיכנע למוח רק כי משהו שם עובד קצת אחרת. ניסיתי את כל סוגי הריטלין למיניהם ופחות אהבתי את האני שלי. הרגשתי במסכות, משהו השתבש שם במערכת. אמרתי לנוירולוג שהורידו לי את השלטר, וזה לא היה לי כיף.

בתוך אותו תהליך נתקלתי ביוטיוברית קנדית שסיפרה על מינימליזם כדרך חיים. הדבר הראשון שעשיתי היה לסדר את הארון שלי. הוצאתי בגדים עם טקסטורות, צבעים, פרחים קטנים, תחרות. משהו בי התחיל לעבור שינוי. רציתי ויסות, והגוף דיבר הרבה לפני שהמילים הגיעו. הבדים התחלפו בשמלות בעלות צבע אחיד, שקט. התחלתי לשים לב לבד, למגע שלו על העור.  גם סגנון העיצוב שלי השתנה, לאט, יחד עם השינוי המנטלי. חפצים זזו, צבעים התחלפו, והנקיות התחילה לשלוט גם בצילום. רציתי מינימליסטיות. עוגן של סדר וראייה ממוקדת וברורה.

מחקתי אפליקציות לא רלוונטיות, סיננתי רעשים, הורדתי מינויים מבלוגים. החומר, המגע והחושים התחילו לדבר בקול ברור ובוטח. פיתחתי רגישות גבוהה יותר למה שסביבי ובתוכי, ובמקביל יצרתי לעצמי שיטה לא־תרופתית להפחתת עומס והסחות. גילפתי לעצמי את אותו גליל, יצרתי צינור ארוך וצר שדרכו התחלתי לחוות ולחיות בעולם. זה לא היה שינוי רגעי או אימפולסיבי, אלא תהליך ארוך של שנים, שהולך ומעמיק עם הזמן, מתרחב ונפתח כמניפה, נוגע בעוד ועוד תחומים בחיים. לא ידעתי אז שאותו מעשה קטן לכאורה של ניקוי הארון יעשה שינוי גדול ומשמעותי כל כך.

יש אי־ודאות ובלבול סביב נושא הקשב, ואיך אפשר שלא. העולם היום מקסימליסטי, הסחות דעת רצות וקופצות סביבנו ללא הרף. כל אחד מספר את הסטורי שלו – תמונות, תגובות, מילים, רעיונות, ריל שרץ מהר מדי. הכול מהיר, קצבי, מתחלף. מרתון בלולאות ואין סוף. המוצרים נהיו זולים, הכמויות גדלו, ואנשים רוכשים בלי לחשוב. ארונות מתפקעים בבגדים, דלתות שלא נסגרות, תיק לכל בגד, נעל עם עקב, נעל נמוכה, סניקרס להליכה, נעלי ריצה. נהפכנו לצרכנים על אוטומט. הג’אנק פוד מככב, מזמינים מוולט, עושים בינג’ בנטפליקס. אלו הם החיים. ואז כולנו נאנחים, “יש לי קשב”, ודופקים עוד אטנט, עוד ג’וינט, עוד פלסטר על שכבות של תחבושות.

בבוקר אני פורשת מזרן שחור. רגליים יחפות עומדות יציבות, מקורקעות ושלוות. האימון הוא לא רק אימון שממריץ את הדם או מחזק את השרירים, הוא קודם כול אימון מנטלי, מווסת. שנים אני מתאמנת. הייתי מאלה שהתעמלו עם ג’יין פונדה על המסך, עברתי מאירובי לכוח, פילאטיס לתקופה, עד שמשהו בי חיפש עומק, ובעיקר יציבות ושלווה. רציתי להאט. התחלתי יוגה. זה אותו חלק שהוציא בגדים מהארון, אותו חלק שהפסיק לשים לק. השקט זעק בתוכי, הרצון לחיות אחרת, לנשום בתוך כל העומס. כשאני עומדת על הראש, החמצן זורם למוח, ומשהו בי מחובר יותר לעצמי, לתוכי.

למדתי ליצור לעצמי עולם מסונן, כמו מסנן רעשים באיירפודס. לחיות במקום שנכון ומדויק לי. אז אני יוצאת עם עצמי לטבע. אין בו מסכים שמתחלפים כל חלקיק שנייה, אין בו ברברת בלתי פוסקת של אנשים. יש בו שלווה מנצחת, הרמוניה פשוטה של ציפורים שרות ורוח שמצטרפת. גוונים ותתי־גוונים של ירוק. וכך, לאט, התחלתי להאט.

בתוך המרוץ, בעולם שלא פוסק להתקדם, מתפתחת תנועה מקבילה, הפוכה. כזו שרוצה להניח רגל על הברקס, להאט, להתבונן, לחוות, לנשום, לחיות את הרגע. להיות בקשב אמיתי לעצמנו, לנפש, לגוף. זו דרך שאני הולכת בה שנים. בכל פעם מסתעף עוד שביל. 

רציתי לכתוב על זה מזמן, לפני שנתיים או שלוש. ואולי הזמן הנכון הוא דווקא עכשיו, בסדרת טורים. אם אתפזר, זה יבוא בדילוגים. כי לפני הכול למדתי: להקשיב לעצמי, להאט, ולעשות את מה שנכון לי, עכשיו, ברגע זה.