אני נעה בין שני קצוות. מצד אחד אני יכולה להיות מסודרת מאוד, עם טבלאות, רשימות, פירוק הרים לגבעות קטנות ושרטוט שבילים ביניהן. מצד שני יש בי קצה אחר, מתפזר, כזה שנעלם בגני קסם, מדלג מפה לשם ושוכח מה באמת התחלתי ולאן רציתי ללכת.

ככל שהעולם התפתח והאיץ, הקצוות האלו החלו להימתח וכל אחד משך לכיוון שלו. הודעות נחתו בתיבת המייל שלי כמו מטס מטוסי נייר קרבי. צלילים, התראות ורעשים. השתקתי הכול. מספר דו ספרתי טיפס במהירות מסחררת לאלפי הודעות שלא נקראו. למרות שגוגל ניסו לעזור ותייגו את המכתבים כמו מזכיר אישי, בכל תיקייה היו פשוט יותר מדי אימיילים.

במקביל הופיעו בועות הדיבור בצ'אט הירוק. ביפ ועוד ביפ. בועה נכנסת ובועה יוצאת. בכל מקום עפו מילים ולא הצלחתי לשלוט בקצב. רציתי להיות אותה דמות מהמאה ה-19, שמתיישבת ליד המכתבייה כשהאח דולקת והרוח סוערת בחוץ, ופותחת מעטפות בסכין חדה. חלק נשארות סגורות, חלק נזרקות לאשפה, ואחרות זוכות למענה על נייר בדיו שחור ורטוב. זו הייתה משימה לכל דבר, והוקדש לה זמן מוגדר בסדר היום.

אבל אצלי המכתבים, המברקים והטלפונים מגיעים בכל רגע. הרגשתי שאני טובעת בערימות של נייר דיגיטלי. מטוסים, הודעות, פתקים. תנו לי לנשום.

ואז הגיע העניין עם הוי הכחול והשעות. מתי היית, מתי ראית, קראת או לא קראת, הגבת. הם עמדו מעליי כמו שוטרי קג"ב. אז שאלתי מהארי פוטר את גלימת ההיעלמות, שאוכל לשוטט איתה בין ההודעות ועדיין לא להיראות. שלא ידעו אם הייתי כאן ובטח לא מתי. שלא ידעו אם ברגעים אלו אני קוראת הודעה של מישהו אחר בזמן שטרם הגבתי להודעה של ההיא מאתמול, או אולי זה היה שלשום?

זה לא מחוסר אכפתיות. אני משתדלת לענות. לכבד. למי שטרח והקליד, כתב ושלח. אבל אני מוצאת את עצמי לפעמים מתזזת. ההודעות מגיעות בכל פלטפורמה דיגיטלית: הנה המייל הרשמי, עם נושא, נשוא ומושא. ופה ההודעה באינסטגרם, שהיא כמובן חברתית מאוד, מתקתקה ואדיבה, מלאה במילות חיבה: אהובה, יקירה. ואז מגיע הווטסאפ עם קצת יותר אותנטיות ואנושיות. איפה עונים קודם?

בשלב מסוים נתקלתי בסרט על מינימליזם, בכמה ערוצי יוטיוב ובבלוגים, וקיבלתי החלטות. יצאתי מקבוצות לא רלוונטיות, הסרתי את עצמי מרשימות תפוצה ומפרסומות, ביטלתי מעקב אחרי פרופילים מיותרים והשתקתי סטטוסים. הייתי הכי לא חברותית שיש.

אני אשמח לשבת איתכם לקפה, ביער או על גדות אגם. להתארח אצלכם, להוציא משחק קופסה, להזמין פיצה ולהתעדכן באמת במה שעבר עליכם בשבועות האחרונים. במקום התכתבויות בקבוצות, סטיקרים ולייקים, הרבה יותר כיף לשבת סביב מדורה עם תפוחי אדמה ומרשמלו, כשמישהו מנגן בגיטרה וכמה זייפנים שרים ברקע.

האובר-חברותיות הזו הכבידה עליי. רציתי זמן לעצמי, לתוכן שבי, למה שמעניין אותי מחוץ למסך. רציתי זמן של בהיית יקום – לשבת ביער ולא לעשות כלום. זמן לדבר עם אנשים שאני אוהבת על כוס קפה כשהטלפונים תחובים עמוק בכיסים. זמן לבשל או לנסות מנה חדשה. רציתי לפתח תחביבים מחוץ לתחביב גלילת הרילסים, אולי ציור, אולי רכיבה או נגינה בגיטרה.

ככל שעברו החודשים גיליתי שיש לי יותר זמן לחוויות, ליצירת משמעות ולדברים שחשובים לי. הטלפון היה רוב הזמן על מצב ׳עבודה׳, ׳לא להפריע׳ ובעיקר מנסה להיות על מצב ׳פוקוס׳ ונהניתי מהשקט. היו אנשים שפחות אהבו את זה ואני יכולה להבין. זה נחשב חברתי יותר להתעניין בפיד של האחר, לצפות בסטורי ולהגיב, אבל חברים, אני לא מתקתקת כרטיס נוכחות בסטטוסים.

המקסימליזם הזה איים עליי בכל מקום שבו נגעתי. כבר דיברתי על זה בעבר, על ההתחלה הזו שחלחלה בי לאט. התפכחות והבנה שאני יכולה לעצור את הזרם הבלתי פוסק. שיש תמיד אופציה של Delete, הסרה ומיוט, ולא רק ברשתות החברתיות.

ההבנה הזו עוטפת אותנו בשמיכה רכה. היא מסננת רעשים ומחזירה אותנו למקום הבטוח, לבועת מים עם פעימות לב בקצב מסונכרן.

סלואו. להאט. להתבונן. לאפשר לעצמנו פשוט להיות. לעצור לרגע, אפילו רק כדי להתמקד בנשימה. להרים עיניים ולראות איפה אנחנו, מה קורה סביבנו, מה הגוף מרגיש. הסלואו מתחיל קודם כל מהתבוננות, פנימה והחוצה. החוצה ופנימה בסנכרוניות מופלאה. כאן בנקודה הזו מתחיל המסע. כל אחד בקצב שלו ובמה שנכון עבורו ועבור סגנון חייו.

׳סלואו ליבינג׳ הוא משהו שאני מאמינה בו מאוד. לחיות בהאטה. אלו ניצנים שהחלו להפציע בי לפני כמה שנים והיום אני כבר יכולה לראות את הפרחים. אני רוצה לעשות את זה יחד איתכם. לספר, לחוות, לארח וליצור מקום שבו אנחנו פשוט מאפשרים לעצמנו להאט.

הטור מתרחב ויארח בעז״ה אורחים ואורחות שחיים בסלואו.
נדבר כאן על האטה באוכל, בסגנון חיים, בטיפוח ובחוויות.

חיים בסלואו ורוצים להתארח כאן? דברו איתי.