פריים. מה נכנס לפריים.
מה לא נכנס לפריים.
מאחורי הקלעים, והקלעים עצמם.
אנחנו אלה שמחליטים מה יראו שם בפריים הסופי.
העיצוב על הסט, ההתאמה, הזווית, ויותר מכל – מה המצלמה רואה, וממה היא בוחרת להתעלם.

היו הרבה רגעים בזמן צילום שרציתי להכניס את מאחורי הקלעים לתוך הפריים. אלו דברים שהולכים ונכנסים יותר ויותר בעולם הצילום: רואים את זה בצילומי וידאו, בצילומי אופנה וגם בצילום מוצר. החצובה נהיית חלק מהפריים עצמו, היא כבר מספרת סיפור ולא רק משמשת כציוד עזר. אותה אחת שהייתה לה תפקיד חשוב מאחורי הקלעים – נהפכת לנציבה משמעותית בפריים עצמו. גם היא משחקת.

למה זה קורה?

אולי כי אנחנו חיים בעולם שבו הכול עובר דרך מסננים. מה שאנחנו בוחרים לצלם, לשתף, לומר. החוויות עוברות סינון ועוד אחד, ועוד אחד. החיים שלנו הם כבר לא הסך הכולל של מה שקורה, אלא אנחנו הופכים להיות הבמאים, המעצבים, הצלמים. אנחנו אלה שכאילו שולטים על הסט ומעצבים אותו כראות עינינו. ואם זה לא ממש הסתדר – זה קל. נחליט מה העדשה תראה, מה ייכנס לתחום שלנו. מתי נשתמש בעדשה רחבה, ומתי נבחר דווקא בטלה – כן, עם עומק. נפתח צמצם, נטשטש את מה שמאחורי, נראה רק את הנושא עצמו. אין צורך שיראו את הכתם השחור ההוא. או את מה שנדחף ולא קשור.

כמה יופי יש כשאנחנו בוחרים מה לראות. ומה להראות.

אולי לכן, משהו בנו רוצה להתחיל להסיט את הווילון. ללכת אל מאחורי הפרגוד ולהפוך אותו לבמה עצמה. אולי זה גם כדי להוכיח – לנו, לאחרים – שזה אמיתי. אולי כי מהפכת הבינה המלאכותית סוחפת אותנו מהר מדי. כבר לא יודעים מה נוצר כאן, מה נוצר שם. מה נעשה במוח אנושי, ומה בעזרת בינה. מה נעשה בעבודת כפיים, ומה בעבודת מילים ופרומפטים.

אז אנחנו מכניסים את מאחורי הקלעים. מכל מיני סיבות. ויש יופי בפריימים האלה: שרואים את הדבק שמחזיק את הרקע, את הרגל של החצובה, את כל הסט מרחוק. בזום אאוט.

אנחנו כמה צעדים לפני סוף שנה, ותחילת שנה.
והשנה הזו – מה החלטנו לראות? מה החלטנו להכניס לפריים? על מה נתנו לעדשת המצלמה להתפקס? מתי בחרנו בעומק שדה רדוד מאוד – כשהנושא חד וברור והכול מטושטש, כי למה בכלל להתעכב על כל המסביב, המלוכלך. ומתי בחרנו עדשה רחבה, רחבה מאוד, כזו שתתפוס כמה שיותר. צעדנו אחורה, כמעט מעדנו, סגרנו צמצם כדי שהכול יהיה חד. הכול ברור.

מה החלטנו שנכנס, ומה העפנו החוצה, ברגע האחרון – שלא יראו, שלא יהיה בפריים.

והיו גם הרגעים האלה, שעשינו קליק – ובכל זאת משהו נכנס. היד הזו, שמסתירה הכול. או מישהו שחסם את האור. קיבלנו פריימים חשוכים, מעוותים, מטושטשים, מרוחים.
אבל אתם יודעים מה? דווקא בהם יש משהו אמיתי ויפה כל כך. בלי כוונה זה קרה, אבל האמת נמצאת שם. מאחורי הפוקוס, החיישן, העדשה. יש משהו באמת הזו – הסדוקה, הלא-מושלמת – שרוצה שנראה גם אותה.

יש בי רצון עז ליצור כתבות כאלה. אולי לא כתבה מלאה, אבל תמונה פה, תמונה שם. איך תרגישו אם לצד עמוד המתכון תופיע המנה, אבל לא ככה. לא בזום אין, לא בעדשת מקרו 120.
אני אלך אחורה. אחליף לעדשה רחבה. אצלם את מה שקורה כשעושים צעד אחורה. את התהליך. את הסופטבוקס. את החצובות. את הקליפסים שמחזיקים רקע. פריטים אולי שנשכחו מאחור. מכחול.

המנה לא תהיה גדולה. לא תראו אותה קרובה, ממוקדת, עם כל הזוהר עליה.
אבל תוכלו לראות את כל מה שמתרחש סביבה. את מה שבדרך כלל אנחנו בוחרים לא להכניס. לא להראות. בתירוץ שהתרגלנו אליו – "זה לא יפה".
אבל יש בזה יופי. ויש בזה חן. לראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות. ואולי יש שם אפילו יותר.

כי אני רוצה לפעמים להראות את חומרי הגלם שזרוקים שם. פתיתי הזהב. הפינצטה. המלח הגס.
אני רוצה להראות את הדבקים. את חוטי הדיג. את השולחן המאולתר. את הכיסא שחמוטל סחבה איתה מהמטבח הפרטי. את רצפת ה-PVC, מטר על מטר – טוב, אולי יותר.
אני רוצה להראות את הקרטונים של הירקות המובחרים שענת בוחרת בקפידה. את זרי הפרחים בדליים. את הקופסאות המרשימות שאפרת עורמת בערמות, נכנסת איתן בקלילות לסטודיו, ואנחנו רק מחכות לפתוח ולטעום.

מה אם נבחר להראות את הדברים הפחות אסתטיים?
מה אם נכניס לפריים גם את הסיפורים שפחות מצטלמים?
מה אם נסכים לראות את החיים במלואם – לא רק את היפה, הסופי, המושלם?
מה אם זה יהיה בסדר להכניס עוגה שהתרסקה אחרי שניסינו להעמיד אותה? מה יקרה אז?

ואולי במקום עמודי מתכונים עם עוד תמונות יפות של רקעים וצלחות – יהיו תמונות שמספרות סיפור. סיפור על תהליך, על צוות, על עבודה, על השקעה, על תקוות, על אכזבות. על הצלחות וכן, גם על כישלונות.

כי אלו הם החיים. וכזו הייתה השנה. היא מורכבת. היא לא רק. היא גם.

היו בה רגעים מדהימים של התחלות חדשות ומרגשות.
היו בה אירועים היסטוריים שגרמו לנו לדמוע בהודיה.
היה בה גם כאב אדיר, בלתי נתפס.
והיו גם חגים, והיו גם ימי אבל.

השנה הזו מורכבת לא רק מחודשים. היא נכנסת פנימה – בזום אין – לדקות, להתרחשויות.
אהבנו וכאבנו. צחקנו ובכינו. היה לנו קשה וגם היה לנו טוב. רקדנו, יצרנו. חגגנו ימי הולדת. וכן, לצערנו – היו גם לוויות.

כי השנה היא לא רק פריים מתוכנן מראש. עם מצלמה שעומדת מולנו ובוחרת מה להראות. השנה היא הכול. ויחד – היא מרכיבה משהו שרק היא יודעת לעשות.
פריים כזה, שמכיל יופי ופגמים. פריים שיוצר את התמונה. אותו פריים שאנחנו בוחרים, בכל פעם מחדש, לראות.

רגע לפני שהיא נפרדת מאיתנו, ורגע אחרי ששנה חדשה נכנסת אלינו –
מה אנחנו בוחרים להכניס לפריים?
אלו רגעים?
והאם זה יהיה בסדר אם התמונה שלנו תצא מטושטשת?
והאם זה יהיה בסדר אם לרגע מישהו יעבור ויחסום את האור?
האם עדיין נצליח לראות את היופי? את הפרחים ברקע? את האור בצד השני?

מה יהיו הפריימים שלנו השנה אנחנו לא נדע.
מה נבחר לראות. אנחנו יודעים. כבר הרגע.

שנה טובה ומתוקה. מאוד.

פורסם במגזין טעימות