אם אפגוש אותך בעוד 17 שנים
ותהיי אותו הדבר-
זה יהיה לי מוזר.
כי גם המים בים השתנו,
גלים באו וגלים חלפו.
גם העלים בעצים העתיקים שבחצר-
נשרו, וצמחו אחרים.

הרחוב עצמו השתנה,
בתים נמוכי קומה צמחו לגובה
של מגדלים הנושקים לעננים חולפים.

רקפות צומחות כל חורף,
אך אין זו אותה הרקפת,
זו רקפת אחרת שנולדה החורף. 
זה יהיה לי מוזר לפגוש אותך
ואת תהיי אותו הדבר.

עברו עשורים.
כל עשור היה מסע-
מילדות לנערות, מנערות לבגרות,
מבגרות לנשיות.
עוצמתית. חזקה,
שורשים שגם אם הם מחפשים את עצמם 
הרי הם נטועים חזק באדמה.

יהיה לי מוזר.
ואני יודעת שאת לא אותה האחת.
מי שהיית אז ומי שאת היום-
זה לא אותו הדבר.

כי איך אפשר לצאת למסע
ולעמוד באותו המקום?
איך אפשר לחטוף כוויות
ולהישאר בלי צלקות?
איך אפשר לפגוש אנשים-
ולא להחכים, ולא ללמוד?

המסע שאליו יצאת אז,
עוד כשהיית בעריסה.
ברגע שהגוף הקטן זחל על רצפה,
מישש ונגע, טעם וניסה.
כשצעדת ברגל יחפה ועוד אחת,
וההורים מחאו כפיים בגאווה.

לא תמיד יהיו שם האנשים כמו אז,
כשהיית בת כמעט שנה
ועשית את הצעדים הראשונים בעולם.
לא תמיד יהיו אותן זוגות עיניים
בוהקות באושר.
לא תמיד יהיו מחיאות כפיים.
את תצעדי לבד.
צעדים משמעותיים יותר.
מורכבים יותר.

וכשתרימי מבט-
תראי את ההשתקפות שלך.
היא זו שתחייך אלייך,
תמחא לך כף.
ניצוצות של אור ירקדו באישונים.

זו תהיי את שתעודד, שתגיד-
"בואי. תעשי צעד."
לא יהיה שם רעשן פישר-פרייס
או במבה מעוכה.
זו תהיי את – מול אמת חזקה.
תשוקה שבוערת בך בפנים.
לפסוע. להגיע. לכבוש.
לעבור הר
ולבחור עוד אחד, גבוה יותר.

וכמה מוזר זה יהיה-
אם אותם ילדים שהיו איתך בגן
יפגשו אותך באמצע הדרך
ויצפו לראות אותך אותה אחת.
כמה מוזר זה יהיה.

השתנית. גדלת. צמחת.
כאבת ושמחת.
למדת. החכמת. טעית, נפלת.
כן, גם קמת.
לא פעם, לא פעמיים-
שבע, אולי שמונה. בטח יותר.

תמיד סיקרן אותך
מה קורה שם, מעבר להר.
אז צעדת לשם.
לא פחדת לשאול-
לא אותם, את עצמך.
עמוק בפנים.
מה באמת?

לא כולם יאהבו את זה
שאת צועדת.
יש את אלה שפותחים אוהל
בצידי הדרך-
הם רוצים שתהיי שם גם.
יש את אלה שנמאס להם,
שמפנים גב ויורדים.
במקום לעלות-
הם מחליקים למטה.
זה נראה כיף
כמו סקי באלפים.
הם קורצים לך להצטרף.

אבל את בוחרת להמשיך.
כן, זה כבר כואב.
לפעמים מדי.
האוהל שם למטה קורץ-
מדורה וכיף.
ואולי גם את תבחרי לשים מגלשיים
ולרדת במדרון התלול.
לומר שלום לפסגה.
ואולי תבואי שוב.
אולי. אולי פעם הבאה.

העור יבש. העיניים צורבות.
את שואלת- למה?
הערפל סמיך. מכסה את הכול
עוטף אותך בגלימה.
את לא רואה.
ואין אף אחד.

למטה, רחוק,
את שומעת קריאות הנאה.
את כבר לא בטוחה למה בחרת לעלות.
ואיך בכלל ממשיכים מכאן.

זה הרגע שבו את מתיישבת.
שוקעת.
הערפל תופס לך את הלב.
השמש רחוקה.
רוחות קרות מנשבות
בתוכך פנימה.

איפה אותה מראה?
ההשתקפות שלך?
זו שמחייכת אלייך
מריעה לצעדים שלך.
הכול סמיך מדי בשביל לראות.
תוהו ובוהו.

שאלות. שאלות.
מציקות. מטרידות.
ספקות שאוכלות. מכרסמות.
אמונה מתנדנדת. תלויה.
את רוצה לתפוס בקרן אור-
אבל לא רואה.
לא רואה.

זה הזמן שלך לשבת.
להיות עם הקור, והרוח,
עם השאלות והתהיות.

זה הזמן שלך להפסיק לצעוד.
לנסות לראות בתוך הערפל.
למצוא את האור שנחבא-
שיגיע.

והוא בא.
כמו תמיד- הוא בא.
וזה יהיה מוזר
אם תבחרי להמשיך לשבת.
זה יהיה מוזר
אם לא תקומי
ותמשיכי לצעוד במעלה ההר.
וזה יהיה מוזר
אם תפגשי את עצמך בעוד שנה-
ותהיי באותו המקום.
כמו לפני שנה.

זה יהיה מוזר.

_

פורסם במגזין המקום
תמונת הפוסט נוצרה ב-AI