מְרוֹקֶנֶת.
זה גנטי? קניתי לבת שלי כמה שמלות והיא בוחרת ללבוש שוב ושוב את אותה שמלה. זה די ככה. אנחנו לובשים 20% ממה שקיים בארון. אז למה לשמור את כל זה? קשה לי עם בגדים. אני צריכה אותם נוחים. מאוד. ורוב הבגדים לא נוחים ולא נעימים. צמודים ולוחצים ועד שיש בגד שאני אוהבת אז שמו גומי בשרוולים ועוד תוספת במותניים. שחררו.
אני רוצה בגדים קלילים, שכיף איתם, שאפשר לנשום בתוכם, לרוץ, לשבת, ללכת. ואני אוהבת שחור. טוב גם אפור. וירוק. לפעמים משהו נדלק בי ואני בטעות קונה בגד צבעוני. מעדיפה את הצבע בנעליים. או בז׳קט.
לפעמים אני קונה דברים סתם ולובשת פעם אחת או לא בכלל. מעדיפה כמה שפחות. כך יש פחות התלבטויות מה ללבוש. אז מידי פעם אני עושה ניקוי מדפים, מעיפה שמלות על המיטה מגלגלת אותן לשקית ומעבירה הלאה.
האהובות ביותר נשארות בארון-נאמנות.
כך יש מקום לשמלות חדשות.
את אותה נוסחה אני עושה גם בחפצים. כלים. משחקים. ספרים. כמו רענון כזה למוח. אם אני שמה לב שהוא נכנס למצב אוגר, מנערת אותו. 

סדר עושה לי טוב. זה יותר נפשי מחומרי. לסדר מבחוץ מארגן משהו בתוכי פנימה. כשהראש שלי מפוזר אני הולכת לארון. למגירה. מוציאה הכול החוצה. פותחת שקיות כחולות מצמררות ודוחפת לתוכם נייר שאני קורעת, הרבה מילים שכתבתי, זרם תודעה על ניירות מזדמנים ומחברות. מזכרות ששמרתי מספיק זמן כדי להיפרד ולהמשיך הלאה.

והסדר חוזר. משהו בי גם מתנקה. מתפקס.
בזמנים כאלה אני מסוגלת להעיף הכול.
מתחילה לצבוע קירות, להזיז רהיטים
להוציא את כל מה שמציק לי בפנים.
נקיון אביב קורה אצלי גם בחורף חשוך וקפוא ובימי קיץ יבשים, צורבים ולוהטים. זה קורה בסתם יום של חול ולפעמים הקריזה יכולה ליפול שעה לפני שבת.
הכול קורה מהר. כשיש דברים חשובים שפחות בא לי לזרוק אני שמה בארגז מתחת למיטה. עד לפעם הבאה:)

הנקיון מתרחב גם לאפליקציות, למיילים, אני עושה unsubscribe לכל אותם מיילים לא מועילים.
עודף מידע לא נותן לנו כלום ואנחנו בעודף מטורף של מידע לא רלוונטי בעליל.
משתיקה סטוריז וחשבונות (סורי חברים) תוכנות שאין בהן צורך נמחקות מהמחשב. תמונות מהגלריה.

אתם מרגישים איתי איך יש יותר מקום לאוויר, לנשימה?

החיים קלים יותר, לא אלף מודלים של Ai. לא עשרות אפליקציות לעריכת וידאו ותמונות.
אין מליון מיילים בדקה וסטוריז ללא הפסקה.

יש שקט.

ודווקא בתוך השקט הזה, במרחב הלבן, אפשר לראות את הנקודה השחורה (השחור כאן הוא בקטע טוב. אני אוהבת שחור) והנקודה מקבלת משמעות עמוקה. היא נוכחת בכל השוליים הלבנים.
לפעמים דווקא הריק מנכיח יותר את היש.

ערב פסח, דמדומי חורף, זה זמן של שינוי, הנקיון זה הדרך להתחיל לעשות את השינוי דרך מעשה פיזי. הוא מייצג את המעבר. מבטא את הצעד שאנחנו עושים ממה שבנינו בחורף למה שייוולד ויצמח בקיץ. והוא עובר דרך אותו מקום של סדר, נקיון, רענון והתחדשות.
זה לא רק צבע חדש, כלים נאים לחג. זו הנפש שצומחת מתוך תקופה של דגירה ובנייה פורחת החוצה.
יש יופי במעגליות הזו, אנחנו מוסרים, אחרים מקבלים, אנחנו מקבלים מאחרים שמוסרים, וכך זה עובר ומתגלגל. אני פחות רוצה לכתוב כאן הוראות יצרן, אבל כן, נסו לנקות לפחות דבר אחד ביום.
להסיר את עצמכם מרשימת תפוצה שלא רלוונטית לכם, להגיב להודעות שמחכות לטיפול, להוציא בגדים לפני שלושים שנה שעדיין שוכבים שם בארון. האופנה משתנה מהר כל כך וגם אתם. תנו לאחרים להנות מהבגדים במקום שישבו מבוישים בתחתית הארון.

תיפטרו מספרים שצוברים אבק.
תיצרו חלל. מרחב ריק.
מותר למדף להיות רק מדף לא צריך להעמיס אותו.
מינימליזם זה דרך חשיבה, מהות וסגנון חיים
מינימליזם תקף לכל דבר, בכל תחום
גם קשרים. אנשים. חברים
שימו לב אליהם. מה נכון עבורכם מה פחות
לפעמים ליצור את הלבן הריק
קשה הרבה יותר מלקשקש ולמלא את הלבן
תרוקנו – כדי לחיות בלבן הזה
ותגלו עולם שונה-
מרחיב דעת.