על הקיר בסלון מתנוססת מפת כדור הארץ מסוג המפות שהם בעצם פוסטר וקונים אותם בחנויות עיצוב או יצירה. היא ממוסגרת במסגרת לבנה מעוטרת, רמיזה קלה לרנסנס חובבני ביותר. שתי סיכות זהב נועצות את חודן בנקודות קטנות על המפה. קרובות יחסית אחת לשני. עד עתה טיילתי רק באירופה. סיכה אחת נפלה, ולא טרחתי לסמן שוב את המקום בו הייתי. יש לי חלום, לטייל מסביב לעולם. לא חושבת שאגיע לכל מקום ולכל נקודה ובכל זאת יש לי חלום שמלווה אותי אולי מאז שהייתי ילדה קטנה ושכבתי במיטה מנדנדת רגליים ואטלס פרוש ופתוח לפני, האצבע המורה שלי מלטפת את השמות הצפופים על שטחי הצבע במפה, מגלגלת את המילים בלשוני, וטסה הרחק בדמיוני לארצות אחרות.

רציתי לטייל.
לחוות עולם. להרגיש תרבויות אחרות, לשמוע שפות שונות, מלים זרות שאקשיב להן כמו מנגינה חדשה ולא מוכרת. לטעום מאכלים שעברו במסורת במשפחות המקומיות, להבין את התרבות שיוצרת את הארץ, או הארץ שיוצרת את התרבות, להכיר אנשים חדשים, דעות שונות. להסתייג, להירתע, להתקרב, להתחבר. רציתי להיאבד ברחובות עקלקלים, לנסות למצוא את עצמי בין שלטים בשפה זרה. לעמוד בטרמינל רכבת המוני, אנשים רצים וחולפים על פני, מזוודות מתגלגלות על רציפים, ושורות כתומות במסכי ענק הם אלה שמכוונות אותי לאן ולאיפה אני צריכה ללכת. רציתי להתנסות, לאתגר את עצמי, האם אני יכולה להסתדר במקום חדש, שפה אחרת, אנשים שונים, קצב אחר. כל נסיעה למדינה אחרת היא הרפתקה. היא מתנה בחבילה עוברת. כל עטיפה שמתקלפת, חושפת משימה חדשה ומתנה נוספת.

היו ימים על הספה, כשדפדפתי בדפי הכרומו המבריקים של מגזין נשיונל ג'אוגרפיק, תמונות מרוחות על עמודי דאבל, כאלה שרק מהתבוננות בהן הלב יוצא לטייל. נשאבת לתיאורים החיים של הכתבים, צוללת לראיונות עם אנשים, כאלה שגרים אלפי קילומטרים רחוק מכאן, במקום שרק היום למדתי את שמו ועדיין לא הוגה אותו נכון. בדמיוני הייתי שם, עם מצלמה, עט, מחברת וווקמן (שהסמארטפון נגח בהם במהירות הבזק, דרדר אותם במורד המדרגות). ראיתי את עצמי חווה את כל היופי הזה. כמו נכנסת לגן נעלם, לג'ונגל של תרבויות אחרות. יש שם משהו, בשוני הזה שמושך אותי אליו כמו מגנט שנשלה ממצולות משולש ברמודה.

כיום, על הספה, אני מדפדפת באלבום מטיול לארץ בלקנית קטנה ויודעת ומבינה שיש חלומות שעולים לגמר וכאלה שלא. החלום לטייל מסביב לעולם, עצמאית, חווה ומתעדת לא הגיע לגמר. במקומו עלה החלום של משפחה וקרקע יציבה. החלום ההוא שנרקם אי אז בשנים של ילדות ואגדה השתנה קצת, הוא התגמש בהתאם למציאות העכשווית. כיום אני מטיילת כשזה אפשרי, יוצאת לגיחות קצרות או מעט ארוכות יותר, מתגמשת לפי מה שמתאים, וכל פעם מחדש נהנית ולומדת מכל נסיעה ומכל מקום אליו אני מגיעה.

״פירנצה״ רק השם מעורר חשק לאספרסו כפול בליווי צלילי צ'לו וכינור.

כל עיר שנהר חוצה אותה וגשרים מחברים בינה, היא עיר עם יופי ספרותי. דרמות טראגיות מתרחשות על הגשרים, הדמויות עוברות בין שני חצאי העיר, נתקעות שם באישון ליל ולעיתים נרדמות מתחת לגשר. ירח נוטל עוגן בשמי קטיפה כהים וכוכבים זעירים ננעצים ביריעה האפלה כמו סיכות זעירות, מנקדים אותה ביהלומי אור. שני מחוגי השעון נפגשים בחצות, ודנדוני פעמונים קורעים את דממת העיר, מכריזים על בא הלילה. בבתים הנחבאים מאחורי דלתות רחבות וגבוהות, תילגם לגימה אחרונה של מרק מינסטרונה, צלילי גיטרה יתפוגגו מאחורי וילון עבה שיטיל אפלה בחדר שעד לפני רגע נורה צהובה קטנה האירה אותו באור חמים ונעים, שיער ערמוני ייפול על כרית נוצות עטופה ציפית משי, שמיכה רכה תעטוף ילד ודובי מרוט,
יללת חתול תשקע יחד עם צליליו האחרונים של הלילה ודממה סמיכה תכסה את העיר.

פירנצה היא שיעור ספרות בהוויה. רק מללכת בסמטאות העתיקות שלה, לסבול בשקט את האבנים החדות של מרצפות הרחוב, להעלם בכניסות מרשימות לחצרות בניינים, להאזין לאופרה שמתנגנת מאחד החלונות. להנהן לשלום לדמות בכובע סיציליאני וחליפה תוצרת חייט מקומי, כל אלה מכניסים אותך לספריה ענקית של סיפורים. קרני שמש נדחפות בין פתחים, במעברים, חודרות דרך חרכים צרים, מטילות צל על הקירות הצבעוניים של בתי פירנצה.
האנשים ברחובות נהפכים לצלליות מסתוריות כשהשמש מתחבאת מאחוריהן.

יש בי אהבה לערים קטנות, למקומות בהן ההיסטוריה מלבישה את הרחובות, מקשטת אותם בתכשיטי העבר. פירנצה העתיקה מתהדרת בעבר שלה, לובשת אותה בפאר, מציגה אותה לראווה. וההיסטוריה הולמת אותה כמו שמלה שנתפרה במיוחד בשבילה. כשאני צועדת ברחובות העיר, נאבדת בסמטאות הצרות, אני נשאבת לצבעוניות החמה של העיר. קירות הבתים צבועים בצבעי השמש, והתריסים מטילים את צילם משרטטים קווי אורך ורוחב על הטיח המקולף. האיטלקים שחולפים על פני משתלבים בארכיטקטורה של העיר, מעילי צמר ארוכים, כובעי לבד, נעלי עור מבריקות. איטלקיות מטופחות מטופפות בעקביהן על מרצפות הרחוב, לרגע אפשר לטעות שהרחוב מרוצף שיש חלק ומבריק ולא במרצפות קטנות ועקומות.

אני צועדת בצד הרחוב, מנסה להיבלע בקיר כשרכב מגיח מולי, מצלמה שחורה וגדולה שתלויה על צווארי מתנדנדת לקצב פסיעותיי, למרות שלוח השנה הראה שהיום הוא עוד יום חורפי של דצמבר, השמש שוטפת את רחובות העיר ברסיסי קיץ. הרחובות עמוסים, קשה לזהות מי מקומי ומי תייר, מי איטלקי שהגיע מהדרום ומי מהצפון. ערבוביה של סגנונות מתמזגים יחד על הגשרים והרחובות מוטות סלפי נשלפים, אנשים מחייכים, מתחבקים. פירנצה העתיקה היא ללא ספק תיירותית מאוד. בדרך הוגנת היא מפתה את התרים ברחובותיה להוציא מטבעות מהכיס ולפרנס את תושביה. בחורים צעירים פורשים ציורים מודפסים מנסים ללכוד במבטם את הקונה הפוטנציאלי הבא. מכל חלון ראווה מוצג עיצוב רהבתני כזה שאי אפשר להישאר אדישים מולו למרות עומס הצבעים והקולות שסביב. השמש עוד לא עלתה לרום השמים ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי נתקלת שוב ושוב במעילי פרווה, בכל פינה נעצרים אנשים, מחייכים לעדשה שבולעת את הרגע ומנציחה אותו באלפי פיקסלים מרובעים.

הנהר זורם תחת הגשר עליו אני עומדת, הגשרים רודפים אחד אחרי השני, לכל גשר האופי והסיפור שלו. שחפים חגים מעל הנהר, בצווחות קולניות הם נוחתים על הקרקע הרכה והבוצית שלצידי הנהר, הנוף הפרינצאי משתקף בעשרות החלונות של הבניינים הנושקים לנהר משני עבריו. אני עוקבת מהופנטת אחרי ריקוד האור והצל, קרני האור כמו רודפים אחרי הצל, מתזזים בין קשתות, חודרים דרך חריצי תריסים. פירנצה יפה כל כך כשהשמש צובעת אותה, גוון אחר גוון, מעמיקה את טון הצבע, משחקת בשקיפות, ממסגרת את צריחיה בהילה זוהרת. הצהוב, הכתום והאדום של בנייני העיר קמים לחיים, מתעוררים לפיגמנטים שכדור האש שולח בהם. וכאילו מישהו שופך גלונים של צבע על יריעת השמים שמסוככת על העיר, היא נצבעת בפלטה מרהיבה של תכלת ים יווני, ופיסות לבנות ותפוחות צפות באוקיינוס השמיימי. פירנצה נראית כמו גלויה שזה עתה הודפסה במדפסת 4k מתפארת בעושר גווניה ובעומק צבעיה.

יש לה תמונות נוף רבות, כאלה שהנציחו את גשריה העתיקים, בקשתות שחוצות את הנהר. תמונות של פירנצה בשעת הזהב כשגגות הבתים נשטפים בצהוב מתכתי זוהר ופסים ורודים נמתחים בקו האופק, רגע לפני שכחול כהה מתפשט בשמים ומעלים את הצבע תחת מעטה שחור וסמיך. אין לה צורך לפירנצה שאלכוד במצלמתי את בבואתה המוכרת, זו שרצה באלפי עותקים במנוע החיפוש של גוגל. היא רוצה שאכיר אותה לעומק, שאחשוף את הפנים, את המרקם העדין שלה, שנמצא שם מתחת השכבות העבות של יחצנות איטלקית. אני נבלעת ברחובות הצדדיים שלה, אלו שהמפה התיירותית לא מציגה, הם פשוטים, אין בהם מבנה היסטורי מפלצתי, או חנויות מותג נוצצות, יש בהם דלתות עץ משופשפות ואשה מבוגרת בתסרוקת קצרה שטובלת סמרטוט בדלי מים ומנקה מרצפות אבן מוכתמות. אני הודפת דלת עץ כבדה ונכנסת לחנות מוצרי נייר, מאלה שהאמן היוצר נוכח במקום, הוא מקבל את פני בחיוך, מוצרים רבים מוצגים על מדפי עץ, כולם נוצרים באותה הטכניקה, במרכז החדר אני מבחינה באמבטיית הצבע ובגליון נייר שנהנה מטבילה במי צבע. גליונות הנייר הופכים למוצרים, מפוסטרים וכרטיסים עד לארנקים, תיקים, מחברות, עפרונות ועטים. בחנות הסמוכה אני מבחינה בסדנה לקרמיקה, סביב שולחן מוארך עומדים משתתפי הסדנה, חגורים סינרים אפורים, כפות ידיהם מפסלות כלי בחימר. אני מחייכת להשתקפות שלי, נותנת לעצמי לברוח לאשליה רגעית בה אני מפסלת בחימר ברחוב קטן וצידי בפירנצה. אני לא קוראת את שמות הרחובות, ולא ממש משנה לי באיזה ויה אני פוסעת ולאיזה כיוון רגלי לוקחות אותי. אני הולכת לאן שהלב רוצה, ולמרות שהוא מסובב אותי בסיבובים, מקיף אותי באותה פיאצה שוב ושוב, אני נהנית לגלות בכל פעם דמות אחרת, רגעים שונים.

כשהרגליים מאותתות ואצבעות הידיים מתחילות לאבד תחושה אני נכנסת לבית קפה קטן וחמים, ברגע שהדלת נסגרת מאחורי אני שוכחת מהמעלות שצונחות מטה ומהקור המקפיא שבחוץ. איטלקים עומדים ליד הבר, שותים שוטים של אספרסו.
שולחנות מרובעים מכוסים במפת שמנת מפוזרים בחלל בית הקפה, לצידם כסאות עץ בצבע קפה עמוק. אני נכנסת פנימה, מתמקמת ליד שולחן צמוד לקיר, שוקולד שאני שולפת מהתיק מנחם אותי ומחזיר לי את האנרגיות שהייתי דרושה להם. מבית הקפה אני צועדת חזרה למלון. הדרך עוברת בנעימים, ואני מזהה את המקום לפי הפיאצה והפסל במרכזה. אל המלון נכנסים דרך דלתות שחורות וכבדות, לרגע אני עפה אחורה בזמן, הג'קט השחור שלי נוחת לנהר הארנו שלימיני ובמקומו עוטפת אותי שמלה ארוכה, שכבות של סאטן משי חלק ורך נופל בקיפולים עדינים, שרוולים תפוחים וכובע משלימים את ההופעה. אני צועדת פנימה לדלת שנפתחת עבורי בידי משרת צעיר. המסדרון הרחב מוביל אותי לחלל גדול ושומם. התקרה הגבוהה יורדת בקשתות לקירות, עמודים צרים וגבוהים באפור עכור תומכים בקשתות שנשענות עליהם באלגנטיות חיננית. הפסלים הנוקשים שעומדים בפינות החדר בוהים בי במבט חלול וריק. כיסא עץ פשוט ומשופשף שעומד בפינה נראה כל כך לא שייך למקום ולאווירה, מולי מתנוסס גרם מדרגות, שטיח בד אדום מרפד אותו וחושף את האבן האפורה משני צדדיו. אני מנסה לדמיין כאן עושר ופאר לפני כמה מאות ולמרות הדמיון הרב שלי הדבר היחיד שאני מצליחה לדמיין זה את אמה החורגת של סינדרלה עומדת מעליה כשהיא משפשפת את הרצפה המוכתמת.

אני משילה מעלי את שמלת הסאטן הדמיונית שלי, מעיפה את הכובע גבוה לתקרת הסורגים ועולה כתיירת לסוויטה שלנו במלון. כשאני מגיעה לקומה השנייה שהיא הרבה יותר מקבלת פנים מקומת הכניסה אני נעצרת, נדהמת מול היופי של שעת הזהב באחוזה של משפחת ריקאסולי. חדר האוכל נראה קסום כל כך בשעות השקיעה, קרני שמש 24 קראט חודרות דרך החלונות הארוכים והגדולים ושוטפות את החדר באור רך, זהוב, שנמוג ונספג בכורסאות הבד בירוק יער, אני עומדת מהופנטת, נושמת את האור לראותי. משם אני צועדת בריחוף לטרקלין, מתענגת על צלילי הפסנתר.

פירנצה יפה כל כך בחילופי המשמרות בין השמש לירח. השמש יורדת לאיטה מאחורי הגשרים, מאירה באור אחרון את הכיפות המעוטרות, ונושקת למי הנהר משם צוללת פנימה למעמקים ובמקומה מגיח הירח, לבן, בהיר, דקיק וענו. וכוכבים כחולים מצטרפים אליו מתפזרים כמו קונפטי בשמים.

בערב, כשרחובות פירנצה יאירו באלפי אורות צהובים, אעשה היכרות עם פירנצה העוטה גלימה שחורה, זו שנעלמת, מרחפת בין הסמטאות. אצעד בעקבותיה לאזור היהודי, הוא יהיה שקט ודומם, שונה כל כך משאר חלקי העיר. שמונה נרות רועדים יאירו את העלטה, פתיליות טבולות בשמן זית, להבות קטנות, רועדות, ועם כל זה, מאירות ונוגעות עמוק יותר מכל הנורות האדיסוניות שתלויות בעשרות מיצגים, מקשטות את העיר. בפנים, בחלל קטן ונעים, יהודי איטלקי בכיפה סרוגה גדולה יארח אותנו כמו שרק יהודי איטלקי מארח, הוא יהיה קשוב ונינוח, ויפנק אותנו במרק מינסטרונה מנחם. בלזניה שרק בשבילה אסע שוב לפירנצה. נקנח ביין אדום יבש שימסור לנו דרישת שלום חמה מהכרמים שבארץ.

תכתבו לי בתגובות, זו הדרך היחידה שלנו לתקשר