לו החיים היו טעם –

איזה טעם היה להם?

השעה 0:07.
הריח: בואש.
הסיבה: הפגנות.
הסיבה להפגנות: ילדים ובני נוער משועממים.

לו החיים היו ריח –

איזה ריח היה להם?

אני עם מנטרל רעשים. באוזניות
הסיבה: קללות שילדים צעקו בקול- כי המטרה קידשה את האמצעים.

לו החיים היו רעש –

איזה רעש היה להם?

פעם היו ספרים אלגוריים. כאלה שסיפרו סיפור על רועה צאן וכבשים, ובעצם התכוונו לעצמנו ולחיים.
היום הספרים בדיונים, שמספרים על מלחמת כוכבים, ורובוטים. סתם כדי למלא עוד כמה עמודים.

המחשבות שלי לא מסודרות. שלכם?

היום נסעתי לים. במקום לעבוד. וזה היה לי בסדר.
היום היו לי שיחות מוזרות. וזה לא היה לי בסדר.
ניסיתי להבין מה קרה שם בין המילים. בשתיקות.
ואז ניסיתי להבין, מה בעצם אני מנסה להבין.

ונהייה לי רעש בראש.

היום איחלתי שבוע טוב לשומר. בבניין הקבוע שאני באה אליו כל שבוע.
אני חושבת שזה נקרא- לראות מעבר למסך.

לו החיים היו אפליקציה –

איזו אפליקציה הם היו?

הייתי רוצה להבין. את המסכות שאנשים עוטים.
הייתי רוצה להתיר את הקשרים.
להוריד את המסכות.
לגלות פרצופים.
אולי לבבות.
פועמים.

לו החיים היו הצגה –

מי היה השחקן הראשי?

זו הקדמה. הצצה קטנה למוח שעובד בלי הפסקה. למוח שהמחשבות שלו רצות מאחת לשנייה ומתבלגנות באמצע, יוצרות פקעת ודופקות במצח. לפעמים הייתי רוצה לא לחשוב. קורה שאני שואלת אנשים, על מה אתה חושב, והם עונים, על כלום. ואני תוהה, איך אפשר לחשוב על כלום?

גם בלילה, אני חושבת והחלומות שלי ממשיכים את מה שהמוח עשה במהלך היום. לפעמים זה מתיש. לפעמים אני פשוט רוצה להיות. בלי לחשוב.

זה קורה, לא בדיוק לחשוב על כלום, אבל משהו כמו להתמקד בנשימות, בספירה של מחמש לאחת. והתמקדות בספרות. בשניות. בשאיפה ונשיפה. זה הכוח של להיות בכאן ועכשיו בלי לרוץ אחורה או קדימה. עכשיו. הרגע הנוכחי, העכשווי. מה קורה? נושמים. אז נושמים ומתמקדים רק בנשימות.

אנחנו רגילים לחיות בכל מקום חוץ מבהווה.

הייתי היום בים. והיו שם גם מחשבות של- מחכה לי עבודה. ומה יהיה עוד חודש, ומה היה לפני שבוע. אבל לרגע אחד- יש כאן ברגע הנוכחי. ים, ויש גלים שקטים, וריח של מים מלוחים, וחול רותח ולח. יש רעש של אנשים שמתערבב עם העוצמה של הגלים. יש את מגע החול בכפות הרגליים, והגלים שמרטיבים את העור. יש שמש שמחממת, ויש גלים שנעים על הגוף. יש אופק אינסופי. ומגדלים בצד השני.

כמה אנחנו חיים בכאן ועכשיו?

מכינים קפה. הריח והארומה, המים הרותחים שנמזגים לכוסות. החלב שצובע את הנוזל למוקה כהה. האנשים שמתאספים ליד השיש, השיחות.

אני מגלה יופי ושלווה כשאני נוכחת ברגע. כשאני נותנת לעצמי להיות בתוכו במאה אחוז מבלי לחשוב על מה שהיה, או על מה שיהיה. כשאני מאפשרת לעצמי נוכחות מלאה במה שקורה ברגע זה. ואז, אני מתבוננת ורואה. את קרני האור שנופלים ברכות על שולחן העבודה, את הנחש המזדחל של המכוניות בכביש. אני שומעת את הרעש של המזגן, את המחוגים שזזים. שמה לב למה שנמצא בין לבין. כי אני נוכחת. ובאותו רגע, אני לא חושבת, אני פשוט קיימת.

ברגעים האלה של נוכחות מלאה, יש שלווה אינסופית שעוטפת אותנו בשמיכה כבדה. כשאין מחשבות מעבר לזמן הווה הרגעי אין דאגות. יש רק את השניות הנוכחות כרגע.

במילים אחרות, זו התבוננות. זה לשים את מסיחי הדעת בצד, ואלו לא רק המסכים. אלו המחשבות. תנו להן לעוף למרחב מעבר לראש, להתעופף גבוה לאי שם. ותנו לעצמכם להיות. לחקור, להתבונן, להרגיש.

חושבת שזה מה שקורה בטבע, כשאנחנו נוכחים מול הגלים, מול ההרים, מתבוננים בחיות, גם בשורת נמלים חרוצות. הנפש נרגעת כשהיא מאפשרת לעצמה, התבוננות בתוך הווה הקיים.

משהו שם מתרחב, צומח, לומד, משהו שם קורה. עמוק יותר ממה שאנחנו יכולים להבין.

שלוות עולמים.

לו החיים היו צבע –

איזה צבע היה להם?