הרגשתי אתכם מטיילים איתי,

מצטרפים יחד איתי למסע שחוויתי

תאריך: 10.07.19

15 תגובות

פשוט לעוף- מונטנגרו חלק ג’ ואחרון

מרגישה כמו פרידה. זהו הפוסט האחרון שאני כותבת על מונטנגרו. אחרי סדרה ארוכה של פוסטים. הרגשתי אתכם מטיילים איתי, מצטרפים יחד איתי למסע שחוויתי, כמו צללים בלתי מורגשים, אך משפיעים. חווינו יחד את המסע, התחלנו אותו באוקטובר, רצינו כל כך לטעום שוב את טעם המסע וחזרנו במאי. צעדנו יחד בפיתולי ההרים. נשמנו נופים עוצרי נשימה, הרחנו עלי כותרת של פריחה אביבית, נדקרנו מקוצים, התלכלכנו מבוץ. התרטבנו ממים קרים וצלולים. הרגשנו. כל רגע כל שניה, כל מגע של הטבע. וזה עשה לנו טוב.

הטבע חשף בנו רבדים עמוקים, שהיו שם בלב אך לא נפתחו לפני כן. אחרי המסע הם חשופים, גלויים, עמוקים ומבינים. הטבע פותח דלתות שסגרנו ונעלנו במהלך השנים כמו מחזיר אותנו לשנות ילדות תמימות וטהורות. ההרים נשארו מאחור, יחד עם המפרץ האדיר, ומימיה הכחולים של מונטנגרו. אך הרגשות. התחושות, הרגש שהיה שם, התובנות והמחשבות, הם כולם חזרו איתנו ארצה. יומן המסע נכתב בראשיתו בבקתת עץ קטנה בז’בליאק וממשיך להכתב בבית קטן ועירוני כאן בירושלים. יומנים נוספים נכתבים בערים שונות ברחבי הארץ. יומנים שכולם החלו את מסעם בלילה אחד בין הרי הצפון של מונטנגרו. הם ממשיכים למלא בנו את הזכרונות, את האהבה העמוקה למסע. ויותר מכל את מה שהמסע הוליד בעקבות.

מוזמנים איתי לסיים את המסע. לחוש אותו בעוצמה בפעם האחרונה. ואולי אתם תהיו אלה שתצאו לחוות את המסע מקרוב. להרגיש אותו לא דרך המסך, אלא דרך החושים. במגע אמיתי. תמששו אותו. תרגישו כל חלק שקראתם ואהבתם. אנחנו נשמח להוביל אתכם למסע האישי שלכם. על זה אספר בהרחבה בסוף הפוסט, לבנתיים, בואו נצלול לסוף המסע שלנו אי שם במאי…

 

קניון טארה.

פנינת האטרקציות המונטנגרית. אי אפשר לפספס את המקום. זה חלק אינטגרלי מהמסלול. קו הזיפ ליין נמתח מעל נהר הטארה. ועליו נתלים בני אנוש שכל חפצם לראות הנוף ממבט של ציפור בעת מעופה. אם כי יש בעיה טכנית בענין. כשאתה נתקע באמצע הקו. תלוי בין שמים וארץ בדיוק מעל הנהר השוצף למטה, העננים האפורים שיורדים אליך לא מוסיפים לאווירה של בטחון שגם כך נעלמת עם כל שניה שעוברת. מרחוק משהו יגיע אליך. ישלח לך חוט, אותו ימשוך אחד שנמצא שם למטה. נקרא לזה זיפ ליין ידני. כזה שכנראה היה קיים לפני המלחמות הקשות שקרו כאן באזור. ובכל אופן לא תוותר על חוויה כזו. הרוח מצליפה בך, ואתה טס למטה, הנוף מסביב נראה כמו ציור מופרע. משיכות ירוק, וטורקיז עז חוצה בינהם. והרוח היא זו שמזיזה את המכחול. מציירת את הנוף כרצונה.

שירת הטבע.

קול סופרן גבוה מהדהד בין צוקי הקניון. היא יושבת לפני, בעלת הקול המתנגן, יפה הוא וצלול ומצטרפים אליה עוד קולות מרגשים, מרעידים את ליבי. בנקודה עלומה, במעמקים. המים מוליכים אותנו וקולות השירה ומילות הערגה עולות. משתוקקות. להרגיש קרוב. זרם עז של מים מגביה אותנו למעלה, אנחנו נוטות הצידה, כמעט מתהפכות, אבן ענקית ניצבת באמצע, שבריר שניה אני חוששת להתנגש בה בעוצמה. המדריך שאיתנו עובד קשה, בזאת אין ספק. אנחנו עשר על סירה אחת. אחרי צעקות של פילפה…לאט לאט המים נרגעים שוב. חוזרים למסלול השלו. זה חלק מהחיים. אתה עולה יורד. מתהפך כמעט. מה שחשוב שתישאר עם הסירה. כי אם אתה עוזב. אתה נסחף..עם הזרם. נחבט. נופל וטובע.

האגם השחור.

נשארת ברכב. הקור חזק ממני. והן עוד מלאות במרץ נעורים. המטריה הירוקה נשלפת. וחבורת בנות חייכנית ועליזה צועדת במרץ לכיוון האגם בהרי הדורימטור. עצי מחט הם חלק מהנוף. גם האגם הזה נראה כמו תמונת קנבס אמנותית. שמים שטפו והרטיבו אותה, ערבבו את הצבעים היפים לכתם אחד גדול. המים קפואים. כך הן סיפרו לי ולמרות זאת הן לא ויתרו על תמונה של רגלים טובלות במי האגם ומטריה ירוקה מאירה את הנוף. הן תחזורנה רטובות אך מרוצות. האם גשם מונטנגרי שונה מגשם ישראלי או שזה פשוט האגם השחור. אני תוהה.

Left
Right
  • מונטנגרו חלק ג' ואחרון

יומן מסע.

סיון היא אשת רגש ונתינה. במהלך הטיול היא אספה פרחים צהובים, סגלגלים, לבנים עכורים, כולם יפים עם ניחוח ואווירה מונטנגרית. את הפרחים היא תצרף לקיט יומן מסע אותו הכינה באהבה רבה. אנחנו יושבות בחדר למעלה, שבבקתה הקטנה בזבליאק. על הכל היא חשבה. מחברות יפות, עט מקצועי לרישום, מדבקות, ניירות עם איורים רומנטיים וקסומים. חותמות, צבעי קרש. הכל נכנס לתוך שקית צלופן מעוטרת.

למטה ליד השולחן והאח שלא קיים. אנחנו יושבות כולן. זה הזמן לבטא בדרך האמנותית את החוויות שחווינו במהלך הימים שעברו. הרגשות, התחושות, התובנות. כל אחת בדרכה שלה. פסנתר מתנגן ברקע. כל אחת שקועה במחברת שלה. זה מדהים לראות איך אותן מקומות, אותם אירועים מתפרשים אחרת אצל כל אחת. אלו רגעים של ביטוי נפשי. ואני ממליצה לכל אחד לנסות לכתוב יומן מסע. זה לא חייב להיות כתיבה. גם איור. גם צורה וקשקוש. הרעיון הוא הביטוי. העברת החוויה ממשהו לא מוחשי למשהו ויזואלי. מציאותי. עם תרגום של הלב שלך.

ז’בליאק.

נרדמתי על הספה. לבד. רציתי שקט.
אני קמה בבוקר מוקדם. גם חברותי לביקתה קמות איתי, לא כולן. אנחנו נועלות נעלי ספורט ויוצאות לאוויר הקר שבחוץ. העיירה עדיין מנומנמת. אנחנו בוחרות להתחיל את הבוקר בריצה. באוויר הפתוח. לא יודעות לאן. נותנות לרגליים להוליך אותנו. הריצה פותחת את הנשימה שלנו, מרעננת את הגוף. מזריקה בנו אנרגיה חיובית וטובה לתחילת היום.

אני מתרגשת לקראת המשך היום. סיון קורצת לי היא מרוגשת לא פחות. אנחנו רוצות להפתיע את הבנות ולא מספרות להן על התכנית. הן נכנסות לרכבים ונוסעות…..אחת הדרכים הכי מפותלות. במונטנגרו כדי לצפות בנוף מדהים אתה נאלץ לסבול מעט בדרך. הרכב מתפתל עם הכביש ללא רחמים. בדרך אבנים שנופלות מההרים עוצרות אותנו שוב ושוב. חלק מהבנות נהנות מהחוויה של פינוי האבנים מהכביש וזריקתם למטה במורד ההר. באחת הפעמים בהם הרכב עוצר להפסקת “אבנים” אנחנו פוגשים באדם מבוגר. הוא ממליץ לנהגים לקחת אותנו לאגם יפייפה ומקסים שלא ידענו עליו לפני. זו הפתעה מושלמת. לרגע הרגשתי בנוף שוויצרי כזה שעוטף את קובית השוקולד החלבית זו שאהבתי במיוחד כשהייתי ילדה, איני יודעת אם בגלל הטעם או בגלל העטיפה. כך או כך אני נכנסת לנוף הזה. הר גדול מתנשא מאחורי האגם פסגותיו צבועות בלבן. ירוק מקיף את האגם ופרחים מנקדים אותו בצבעים חיים. צהוב, ורוד, סגול, לבן. אנחנו מתקשטות בפרחים צהובים, מרגישות לרגע כמו היידי בת ההרים, רצות בגבעה שליד האגם. דווקא שם אני בוחרת לנגן את “ירושלים של זהב” בביצועו של שולם למר. קולו מתנשא ברקע, עולה אל מעבר להרים, געגועים לעיר היפה. דווקא כאן בנוף שכל כך לא שייך לה.

Left
Right

פיבה.

הדרך העקלקלה מסתיימת בצוק פראי. הרכבים עוצרים. מכאן יש תצפית מרהיבה על נהר הפיבה. כאן המזג החורפי לא משפיע על צבע המים. הם בטורקיז. אמיתי. אין משהו שיעכיר את הפנטון המושלם הזה. אתה רוצה להרגיש את הנוף מכל כיוון אז אתה פשוט מצלם אותו שוב ושוב. לא משנה שהתמונה נשארת אותה התמונה. למטה. אחרי כמה פיתולים מציץ לוקיישן מושלם להפתעה שלנו.

המונטנגרים מצטיינים בפינות החמד שלהם. חושבים על ספסלים יפים בתצפיות. ויותר מכל על סוכת הפיקניק המדהימה שחיכתה רק לנו. אמנם לא בדיוק. תקרת הסוכה מלאה הייתה בשמות בכל השפות כתובות באבן פחם שחור. ובכל אופן. בשבילי זה פשוט היה שם עבורנו. הימים האחרונים בטיול היו ימים של התלבטויות הלוך ושוב היכן לערוך את הפיקניק במזג הסוער. בסופו של דבר המקום המושלם נמצא בלי לתכנן, פשוט לתת למנהל העולם לסדר את העניינים. הגענו לסוכה. הבנות עזרו לנו לקשט אותה, הוצאנו גרלנדות צבעוניות, כוורות צהובות לקישוט ומניפות נייר, כל אחת לקחה חלק בקישוט, כשמוזיקה ישראלית נוסטלגית מתנגנת ברקע. אט אט הסוכה היפה הפכה מסוכה פשוטה לסוכה רומנטית, צבעונית וקסומה. פרשנו מגבות חוף ורודות על השולחן. ובדיוק אז הגיע השליח היישר מפודגוריצה רכבו עמוס במארזים מפנקים. הפתעה.

עצום עיניים. לא. לא תוכל לקרוא את מה שברצוני לספר לך. אם כך דמיין שאתה עוצם עיניים. אנחנו אי שם במקום גבוה. מתחת לסוכת עץ. על נוף מרהיב של נהר פיבה בצבע טורקיז מפעים. זמרים ישראלים מנעימים לנו את האווירה. השמש שהתחבאה במשך כל הטיול יוצאת בדיוק עכשיו מחממת אותנו, מאירה את המקום בקרניה הארוכות, מפזזת איתנו בריגוש ובאושר.

ובתוך כל זה מקבלת כל אחת מארז. קופסת קרטון מהסוג היפה. המעוצב. ממותגת במיתוג היוקרתי של “מייפל” ובתוך המארז הפינוק האמיתי נמצא. ארוחת פיקניק הכי מושלמת שיש שהכינה באהבה רבה חני המדהימה מחב”ד. החושים כולם התעוררו. החוויה הייתה עצומה, הפירות האדומים נהפכו לדוגמנים על רקע הטורקיז שבנוף. האוכל נגמר במהירות, ככה זה כשהכל טעים וארוז בטוב טעם. לא ידעתי ממה להתלהב יותר, הכל ריגש אותי. הפיקניק היה חוויה על חושית. טעם, ריח, נוף, מוזיקה, אנשים. הכל התחבר יחד לפאזל מושלם שרציתי למסגר כדי להמשיך לזכור את התחושות שפיעמו שם.

Left
Right

צטיניה.

קרית הממשלה המונטונגרית. גבעת רם בסגנון בלקני. לצטיניה מורשת הסטורית מפוארת, ובעבר היא הייתה עיר הבירה של מונטנגרו, רק לפני כמה שנים הוכרזה פודגוריצה הגדולה יותר לעיר הבירה, (בעת קבלת העצמאות שלה ב-2006) כך שצטייניה נחשבת לעיר הבירה המשנית. העיר היפה והקטנה הזו לא נכללה במסלול שלנו ובכל אופן מצאנו את עצמנו נכנסות בשערי העיר לביקור תרבותי.

אז איך נראה בית מונטונגרי טיפוסי, בצטיניה הבתים הם פרטיים למרות שחלקם מחוברים בשרשרת לבלוק אחד. הקירות החיצוניים מתאפיינים בצבעים שונים, מה שמוסיף עניין ועיצוב משובב לרחובות העיר. הבית אליו אנו נכנסות הוא ביתו של הנהג שלנו, ALEKSA (אלכס), הוא הציע לנו לבקר ולראות בית מונטנגרי אמיתי ואנחנו קפצנו על ההצעה. הבית עתיק וישן שקיים כבר מהמאה ה-19 וגרו בו הסבים, הדודים, ועכשיו משפחת STANIC הנוכחית שמארחת אותנו בשמחה. דלת הכניסה פתוחה לרווחה וקולות של כלב נובח מקדמים אותנו בברכת שלום לא כל כך נעימה. למזלנו הכלב קשור. נראה שהוא לא בדיוק מחבב את העניין. הוא לבן ויפה, ואם לא היה נובח אולי היינו מתיידדים.

הכניסה צרה יחסית ומדרגות מובילות לבית עצמו. אנחנו עולות ומגיעות ישר לסלון הבית. הכל עתיק. התחושה היא שנכנסת לחדר במוזיאון. מונטונגרי כמובן. הצבע השולט הוא חום והוא פשוט מתפרק לגווניו, צהוב בננה בקירות, עץ מהגוני בשולחן ובכסאות, בז’ בווילונות, כותרות הווילון דומיננטיות ועשירות. מסביב הכל מרוהט, כסאות עץ מרופדות בבד בטקסטורה שמתכתבת עם שנות חייו של הכסא. אם כי לרהיטים יש כבוד משלהם הם כאן כדי לספר שהם בני 150 שנה. אין ספק שהמראה שלהם צעיר בהרבה. השעונים אף הם מקשטים את קירות הבית. ומנורה עתיקה תלויה במרכז שופכת אור צהוב על הסלון ההסטורי.

  • מונטנגרו חלק ג' ואחרון

אנחנו ממלאות את הסלון הקטן, אבי המשפחה מנסה להסביר לנו בשפתו קצת מההסטוריה של מונטנגרו. אין ספק שהבית ממוקם במקום אסטרטגי ומרפסת קטנה משקיפה על הרחוב הצר והשקט. שבטח בשנים עברו בעת ביקורי אישים חשובים הרחוב היה מתמלא והמרפסת הקטנה החזיקה בקושי רב את עומדיה. לאחר זמן קצר אנחנו נפרדות מהמשפחה הנהדרת ויורדות למטה לטייל בעיר עצמה, במורד המדרגות אנחנו מבחינות בחדר קטן עמוס בגזעי עץ להסקה. אני יכולה לראות את מבטי הקנאה, כאן בארץ לא כדאי לחשוב על זה, למרות שזה נשמע חמים וקסום משהו. כשהמעלות כאן עוברות את ה-40 כדאי שנהנה מהחורף הקר. אך אין ספק שהחדר עצמו מקסים ומחמם, ומחזיר אותנו איפה שהוא לספרי מחניים.

עזבנו את הבית.

וולקום טו צטיניה. כל אחת בוחרת לטייל לבד או ביחד. חנויות המזכרות לא כל כך מושכות אותי. מידי פעם יש חלונות ראווה מעניינות, דווקא בגלל הניגודיות בין הקירות המתקלפים של הבתים לחלונות הנוצצים של החנויות. אם תשאלו אותי הייתי משקיעה עוד קצת ביופיה של העיר מטפחת אותה מעט יותר, אך זו העיר וזו אופיה, קירות צבעוניים ויפים, טון על טון, לצד קירות קלופים ודלתות חלודה. חנויות ישנות ועתיקות, לצד חלונות ראווה יותר עכשוויות. אני עוזבת את הקבוצה, בוחרת לצעוד דווקא לכיוון הפארק. הוא די ריק בשעה הזו של היום, מעט אנשים מטיילים בו, יש בו כנסיה ואולי גם מנזר. מאחורי אני רואה אדם שקצת מפחיד אותי, אחרי כמה מטרים אני רואה אותו שוב גומע בקבוק וודקה. אני בוחרת לעזוב את הפארק. אמרנו מחניים. הפונדק של מושקה נמצא ממש ליד. אחרי כמה תמונות ליד רכבים שבארץ נחשבים לרכבי אספנות אנחנו עוזבות את העיר הנשיאותית לכיוון טיווט.

בוטיק הוטל.

אין כמו לסיים טיול עמוס בחוויות במלון בוטיק, כזה שאוסף אותך לתוכו. מחבק עוטף, מרגיע ומעורר שלווה. החדרים מקסימים אחד יותר מהשני. מרפסת קטנה ממנה נשקף נוף מרינה פסטורלי שקט כמו נעימת הפסנתר, מרפסות בעיני זה תמיד רומנטי, בפרט שהן קטנות ויש להן מעקות מסולסלים. למעלה מחכה לנו ספא מפנק ומסאז’. זה לילה שכולו פינוק. האחראית לכך היא סיון. כפי שכבר אמרתי יש לה לב של נתינה, והיא רצתה שנסיים את המסע העמוס והחוויתי ברגעים מפנקים. והיא עשתה זאת בצורה הכי טובה שיכולה להיות.

הלילה ארוך. אנחנו כמו סוגרות חוויות. רוצות להרגיש עוד קצת את המסע שלנו יחד. באחד החדרים מתאספות כולן. יושבות במעגל לא מסודר, כל אחת בפינה שמצאה לה. אחת מקריאה את המיילים שכתבנו בהתחלה, לפני שהכרנו, כל אחת הציגה את עצמה בעזרת שאלות הכירות. עכשיו ניסינו לראות האם התשובות תואמות את המציאות. אפשר לומר שכן. הזמן עובר בנעימים. מרגישה כמו בספרה של לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות. יושבות בערב מעבירות חוויות, זה נעים, זה טוב, הלוואי ויכלנו לעשות זאת יותר.

בוקר. סופות רעמים וברקים מעירים אותי. בליבי אני לוחשת תפילה שהטיסה תידחה או תתבטל, כמו ילדה קטנה שרוצה סיבה גדולה יותר להישאר כאן עוד קצת. כשעתיים אחרי השמש יוצאת, שוטפת את הרחובות באור חמים ונעים. מסלקת את הגשמים והברקים. היום עליז מאיר ושמח. אנחנו מתארגנות ליציאה לטיסה. כל אחת סוגרת את המזוודה ונעלמת אי שם בפורטו מונטנגרו – מועדון היאכטות היוקרתי. אין לנו הרבה זמן לטייל, אם כי השעתיים שנותרו לנו מספיקות לשוטטות קצרה ונעימה בטיילת. שמה אוזניות ויוצאת. יושבת מול הים, לבד. אנשים מנקים יאכטה גדולה. אמא משחקת עם בנה. ודגלים אדומים מתנופפים ברוח, בוקר. אחת רוכבת על אופניים, השניה משוטטת לבד. וצמד נוסף מצטרף אלי. אנחנו מדברות, מול המים, מול היאכטות, הרוגע פותח אותי, השמש מחממת את ליבי. הזמן חולף בעצלתיים, וזה מקסים. שעה לפני הטיסה. אנחנו עוזבות לכיוון השדה, הוא נמצא ליד. מרחק של חמש דקות נסיעה ואנחנו שם.

מזוודות מתגלגלות.

מסתובבות אחורה. מבט אחרון.

שלום.

גלגלי המטוס נעים, נופי מונטנגרו מתרחקים ממני אט אט. הרים גבוהים, רמים, עננים לבנים. חוויות רגשות ותובנות הן איתי, עולות יחד למטוס. חלק בלתי נפרד ממני. ממה שהיה. רוצה לחזור. כי יש כאן קסם. ויש כאן שקט. ושלווה. ויופי שמושך אותי אליו שוב ושוב. ואולי, זה יקרה ואראה אותך שוב מונטנגרו.

Left
Right

בן גוריון.

נמל התעופה הגדול. ניגודי כך כך לאולם הקטן בטיווט. הלבבות דופקים, כיף לנסוע וכיף לחזור הביתה. בחוץ היא רצה אלי, הבלון הורוד נשמט מידיה עף אל על מצטרף לעוד עשרות בלונים שנמצאים שם מספרים על עוד אהוב שנחת. היא נופלת. מתרגשת. אני מצמידה אותה אלי חזק.

בפינה ביציאה. סיון שם. מחלקת לכל אחת מעטפה חומה עם איור ילדותי תמים, כזה שמבטא חלק קטן מהמסע. בפנים מחכות תמונות. רגעים שהונצחו במהלך המסע. נופים. רגשות. חוויות מסעירות. הם כאן, הולכים עם כל אחת הלאה.

זה כמו הטעם המתוק של הסוכריה שנשאר גם לאחר זמן. לא נעלם.

כך המסע שלנו מסתיים. עם זכרון שנשאר שם תמיד. רגעים של אושר.

פשוט לעוף ממשיך הלאה. והקבוצה המדהימה שלנו עוד משוחחת, מדברת, משתפת, חווה שוב ושוב, רגעים מהעבר, רגעים בהווה. כי ככה זה כשעפים יחד.

תכלס מה עשינו, איפה היינו? ועל מי אנחנו ממליצות?

מסלול הטיול:
יום ראשון: תל אביב- טיווט, לובצ’ן, קוטור, לינה בפארסט.
יום שני: פארסט, בודווה, רייקה צ’רנוביצ’ה, קרוצ’, פודגוריצה, לינה בקולאשין.
יום שלישי: אגם ביוגרדסקה, קניון טארה, זיפ ליין, רפטינג, האגם השחור, לינה בז’בליאק.
יום רביעי: פיבה, ניקשיץ’, צטיניה, לינה בטיווט.
יום חמישי: פורטו מונטנגרו, טיווט- תל אביב.

אוכל כשר: שרותי כשרות מונטנגרו kosherservicesmontenegro@gmail.com

נהגים:
ALEKSA
 (אלכס) דובר אנגלית 382-68-541-451+ (זמין גם בהודעות וואטסאפ)
VLADO (ולאדו) דובר אנגלית 382-68-572-201+ (זמין גם בהודעות וואטסאפ)

המסע ריגש אתכם? מרגישים שגם לכם בא לעוף למונטנגרו?

אנחנו נשמח להגשים לכם את החלום וליצור עבורכם מסע מיוחד שטרם חוויתם. במיוחד בשבילכם למטיילים העצמאיים שכן רוצים תכנון מסלול מותאם לאופי המטיילים ולא מתפשרים על איכות ופינוק בנינו חבילות מיוחדות ומלהיבות. אנחנו נתכנן לכם מסלול בדיוק לפי אופי הטיול שאתם רוצים, עם כל מה שהופך טיול למסע מפנק, מקומות לינה באיכות וברמה גבוהה, עם תכנון מדויק ומתאים לכל יום במסלול, נהגים אדיבים ומסורים, אוכל מפנק לאורך כל היום, והדובדבן שבמסע, פינוקים מיוחדים כאלה שרק נוגאיות כמונו נותנות, הדברים הקטנים והגדולים שיהפכו את המסע שלכם למושלם חוויתי ומרגש.

רוצים לדעת עוד? כנסו >

צילומים: בנות הקבוצה

הדעה שלך חשובה לי, אשמח לשמוע מה דעתך על הפוסט

15 תגובות על “פשוט לעוף- מונטנגרו חלק ג’ ואחרון”

  1. היי שושי,
    תודה רבה על כל הפוסטים
    הרגשתי שאני מטיילת יחד איתך
    בסיום כל פוסט אני חשה נחיתה מעולם קסום
    הכתיבה שלך נוגעת. מרגשת.
    אני תמיד ניפעמת כמה רגש את אוצרת במילים שאת כותבת.
    כול פוסט משרה רוגע. ונוגע עמוק בלב

    • חני יקרה,
      אני כל כך מתרגשת לקרוא, כיף לי שמטיילים איתי:)
      ותודה על המילים שלך, ריגשת אותי, אני שמחה מאוד לקרוא!
      ♥ ♥

  2. היי
    איזה כיף לראות ולהרגיש כמה נהנית!!
    איזה כיף שיש לי שם כמו שלך.
    תמשיכי לעשות דברים מדהימים!!
    אוהבת
    שושי כהן

  3. היי שושי
    כמה חיכיתי לפוסט האחרון……
    סופסוף:)

    פשוט
    מושלם
    מושקע
    מרגיש
    מרגש
    וכל כך נוגע……

    הזוי לראות איך חשבתם על הפרטים הכי דקים והכי מרגשים

    את כזו מהממת
    וכייף לי לקרוא כל מה שאת כותבת
    בסגנון הפשוט והטוב שלך….

    יש לי חלום להצטרף אליך למסע….:)

    • הי תילי,
      האמת חיכיתי לכתוב, ועם כל זאת ברגע שלחצתי על פרסם חשבתי לעצמי
      אז זהו? אין יותר פוסטים על מונטנגרו? אני מתגעגעת אפילו לכתיבה…

      ותודה על התגובה המרגשת, הכנה, כיף לי לקרוא, זה עושה לי טוב בלב.

      ואולי החלום יתגשם…יש עוד מסעות מתוכננים ליעדים נוספים:)

  4. שושי מהממת ❤

    זכיתי –
    להיות שם איתך ברגעים הקטנים,
    המרגשים, המענגים
    לנשום את הקסם, את היופי המדהים,
    לחוות את האנרגיות המיוחדות
    שלך, של הקבוצה הנהדרת.
    הפוסט הזה מצליח לגעת בנימים עדינים,
    להחזיר אותי לתוך הכיף וההתרגשות.
    את שופכת קסם של כישרון על המסע
    ומאירה את כל הפינות במתיקות.
    זו המזכרת הכי מוצלחת שאפשר לקבל
    מהטיול המדהים הזה, שחווינו יחד..

    תודה שושי, כל כך שמחה שהכרנו ❤

    • אסתי, ליום הזה אפשר לקרוא “יום הגעגועים” של יולי.
      רק מלקרוא את המילים שלך שמרגשות אותי ומשמחות אותי מאוד
      אני רוצה לחזור יחד לחוות שוב את המסע
      כמו שכתבת, היה שם קסם, ורגעים שנוצרו
      מעצם היותנו קבוצה, מהאופי המדהים של כל אחת
      החוויות היו מלאות בעוצמה כזו שאנחנו רק רוצות
      להרגיש את זה שוב ושוב.
      תודה על המילים המתוקות, אני מתענגת על כל מילה,
      מתגעגעת מאוד,
      נשיקות ♥

    • אסתי,
      אני מרגישה שאני שוב שם, רק מלקרוא אותך!
      המילים שלך מלאות אור ויופי,
      את מזכירה לי בכתיבה שלך,
      את איך שאת מרתקת עם הדיבור והסיפורים שלך 🙂

      האופי המיוחד שלך, ההסתכלות שלך על העולם והחיים,
      רואה ומעצימה רק את הטוב והקסום.
      בהחלט יוצרים לי יום געגועים..


      סיון

  5. קוראת את המילים,
    ומרגישה כמו חשמל שעובר בתוכי…
    מצית אצלי מחדש את כל הרגעים האלה…
    המרגשים והמעצימים…
    לעמוד מול הקסם הזה של חבל ארץ יפייפה
    …ולנשום אותו עמוק עמוק…
    מילותיך ותאוריך נוגעים בי, מרגשים אותי ומחזירים אותי לחוויה.
    את אומנית הרגש ואלופה בלהעביר אותו דרך מילה כתובה.

    מאושרת שהכרתי אותך, אוהבת ומתגעגעת לרגעים שלנו יחד!
    תודה על מסע חוצה יבשות, אל תוך הלב…

    חני ❤

    • חני, מהרגע שפגשתי אותך אז באותו יום בקניון, התאהבתי.
      את אשה מדהימה ומיוחדת,
      ולטייל איתך יחד הייתה חוייה אדירה בשבילי
      את יצרת עבורי טיול נשי מקסים,
      כזה שכולל שירה וריקוד ושיחות של בנות:)
      כשאני נזכרת בכל הרגעים הקסומים האלה
      אני מתמלאת אושר ושמחה,
      זכיתי להכיר, וכיף יותר שהקשר ממשיך,
      כך אני מרגישה שהחוויה לא נגמרה, אלא רק התחילה
      תודה לך,
      אוהבת ומחכה כבר לראות אותך שוב ♥
      שושי

    • חני כל מילה שלך כאן זה קסם, בדיוק ממש כמו שאת!

      חוויה אדירה בשבילי הייתה להכיר אותך,
      לשמוע אותך והמון המון ללמוד ממך(!)

      מרגישה שזה לא מספיק 🙂

      רוצה עוד רגעים כאלו פסטורליים, קסומים ונעימים.

      הבאת איתך וממך המון למסע,
      שלא פלא שיצאנו עם אנרגיות חזקות ועמוקות,
      שממשיכות הרבה הרבה אחרי.

      ❤ סיון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סל

אין מוצרים בסל

Contact
shoshi@shoshi-sirkis.co.il
tel. +972-55-688-9846 WhatsApp
currently freelancing

Social
ig. @shoshi.sirkis

Contact
דילוג לתוכן